לוחות ושברי לוחות
יום הכיפורים
בשנת 2009, הבמאי הבלגי גא'קו ואן דורמל ביים על הסרט "מר אף אחד". הסרט עוסק בסיפור חייו של נימו נובאדי, קשיש בן 118, שהוא בן התמותה האחרון על פני כדור ארץ. העולם מסתכל בסקרנות ב-"מר אף אחד" כאשר הוא מתקרב אל המוות. באמצעות היפנוזה עוזרים לו לשחזר את זיכרונות העבר שלו ו-"מר אף אחד" משחזר תחנות מסויימות בחייו.
כשהוא נזכר בגירושי הוריו בהיותו בן 9 הוא רואה את עצמו על רציף תחנת הרכבת כשהוא נאלץ להחליט עם מי מהשניים הוא הולך לגור. אבל בשונה לכל אחד מאיתנו, "מר אף אחד" זוכר את מה שקרה, אבל גם מצליח לזכור אין ספור מציאויות האלטרנטיביות שלא התרחשו.
לדוגמה, באותו זיכרון על רציף הרכבת, "מ"ר נובדי" משחזר שיחזור ראשון בו הוא רץ אל הרכבת ואמו מצליחה למשוך אותו פנימה ובשחזור השני הוא נשאר על הרציף עם אביו.
הסרט, מסובך ומלא השלכות פילוסופיות, גם מצליח להשליך אור על האופן בו אנו מחליטים לחיות את חיינו.
כל אחד יכול לשאול את עצמו שאלות דומות.
איך היה נראה ביתי אילולא בחרתי בבית הספר לרבנות בשנת 1995? או איך הייתה נראית הספרייה שלי? איך היו נראים חיי אילולא עליתי ארצה בשנת 2002? הייתי ממשיך לגור בארגנטינה? אולי במדינה אחרת בדרום אמריקה? איך הייתה נראית משפחתי אילולי פגשתי את אשתי בשנת 2014 והיא נתנה לי הזדמנות שנייה למרות שקיצרתי את הדייט הראשון בשעה וחצי?
ואולי נתרגם את העניין הזה לשפה מקראית.
איך ילדים היו באים לעולם אילולא אכלו אדם וחווה מפרי הדעת?
איך היה נראה המזרח התיכון אילולא גירש אברהם את הגר ואת ישמעאל?
איך היה נראה עם ישראל אילולא משה שבר את הלוחות בראותו את העגל?
על פי המסורת היהודית היו שני מעמדות הר סיני בהם קיבלנו את לוחות הברית. המעמד הראשון התרחש בחג השבועות. השני היה היום, יום הכיפורים, היום בו משה ירד מהר סיני עם הלוחות השניים.
חז"ל אומרים לנו ש-"לוחות ושברי לוחות מונחות בארון" (ברכות ח עמ' ב). זה אומר, ששברי הלוחות הראשונים שמשה שבר מול העגל הונחו בתוך ארון הברית במדבר וליוו את ישראל לאורך כל הדרך.
מה ניתן ללמוד ממאמר חז"ל זה? בעיקרון, המסר הוא שמשברי הלוחות ניתן תמיד ללמוד. חיי האדם בנויים כמו אותן חפירות ארכיאולוגיות, שבהן רואים שכבה על גבי שכבה. השרידים הישנים לא נשכחים, אלא שהם יסודותיה של השכבה החדשה. ובאותם השרידים, שברי הלוחות שבאדם, יישארו חלומות שלא התגשמו, מערכות יחסים שהן חלק מעברנו או טעויות שלא נחזור עליהן.
וכמו אצל "מר נובודי" שברי הלוחות הם גם אותן החלטות שלא היה לנו את האומץ להחליט. אלה הם שברי הלוחות. מכולם ניתן ללמוד. שברי הלוחות עוזרים לנו לחשב מסלול מחדש ולבנות מעליהם שכבה חדשה של חיים.
...
קראתי השבוע סיפור אודות הרופא היהודי הוינאי, ויקטור פראנקל ז"ל. שאלו אותו למה הוא לא היגר לאמריקה בתחילת המלחמה. הרי הוא היה אז ראש מחלקת נויורולוגיה בבית החולים היהודי "רוטשילד" בוינה והיה זכאי לאשרה שהייה בארה"ב.
אך ברגע האחרון, כשאשרה חיכתה לו בשגריגות ארה"ב בוינה, פראנקל התחיל להסס. הוא קלט מה הולך לקרות עם הוריו הקשישים איתם הוא היה מתגורר. ידע בוודאות שהם יישלחו למחנות, ושאם יישאר עוד יוכל להגן עליהם מפני גורל זה בהיותו בעל משרה בכירה בבית החולים היהודי.
הוא יתחנן לאות משמים כדי להכריע. חזר לביתו ומצא חתיכת שיש על השולחן.
שאל את אביו על פשר הדבר. אביו סיפר שמצא את אותה חתיכה באתר בו עמד בית הכנסת שנשרף על ידי הנאצים. אביו הוסיף שזאת לא הייתה סתם חתיכת שיש, אלא שבר מלוחות שהכילו את עשרת הדברות בבית הכנסת.
פרנאנקל הבחין שעל השיש נחרטה אות עברית מוזהבת. אבא של פראנקל אמר לו: "אם זה מעניין אותך, האות העברית הזאת היא סימן קיצור לדיבר אחד בלבד מעשרת הדיברות".
"איזה מהם?", שאל פראנקל בקוצר רוח.
ותשובתו היתה: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה..".
באותו רגע פראנקל החליט לזנוח את עניין האשרה ונשאר עם הוריו בווינה.
שברי הלוחות, כמו בסיפור של ויקטור פראנקל, תמיד מביאים איתם מסר. רק צריכים לדעת לפענח אותו.
....
הלקח השני שניתן ללמוד ממאמר חז"ל על הלוחות ושברי הלוחות דווקא קשור ללוחות השלמים. לוחות העדות, כך אומרים חז"ל, מעידים על כך שהקב"ה סלח על חטא העגל. הלוחות השניים הם הזדמנות השנייה ותמצית המסר שטומן בחובו יום קדוש זה. האמונה שניתן לתקן והתקווה שהזדמנויות שניות רבות מחכות לנו מעבר לפינה.
כולנו הולכים כשעל גבינו "לוחות ושברי לוחות". מהראשונים לומדים. השניים מהווים את התקווה שכל עוד הנר דולק, ניתן לתקן.