חג השמיעה

ראש השנה

גיליתי השנה שחגי ישראל מדגישים את חמשת החושים. חג הסוכות, מדגיש את חוש המישוש (ולקחתם לכם פרי עץ הדר וכו'). חנוכה, מדגישה את חוש הראייה (אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד). פסח את חוש הטעם (ארבע כוסות, אכילת מצה). שבועות הוא חג ריחני. כשירדה השכינה על הר סיני באש, לא שרפה האש את כל הסביבה, אלא החיתה אותה, וכל ההר התכסה בירק, בדשא ובפרחים (לכן נהוג לקשט את בתי הכנסת בפרחים).

 

(פורים, הוא חג של שכרון חושים. יום הכיפורים הוא חג שמנטרלים בו את רוב החושים ונמשלים למלאכי השרת אשר אינם אוכלים ושותים (אולי בגלל זה, הוא יום כ-פורים).

 

וחסר לנו ראש השנה. ראש השנה הוא חג המדגיש את חוש השמיעה.

רוצה להביא היום שתי שאלות ואציע לשתיהן תשובה אחת. בין כל המוטיבים המוכרים מאוד של ראש השנה, התורה מזכירה רק אחד: ראש השנה הוא יום תרועה. בתורה לא מוזכר היותו ראש השנה "יום הדין", אין לנו רימון, ואפילו לא "ראש השנה" (ראש השנה חל בחודש השביעי).

למה רק התרועה מוזכרת בתורה בין כל אותם המוטיבים?

....

נחלקו הראשונים בנוגע לנוסח הברכה קודם התקיעות. לפי הרמב"ם ואחרים, שהתקבלה להלכה, יש לברך "לשמוע קול שופר", שהרי שמיעת השופר היא עיקר מצוות השופר.

הדבר דומה למצוות הסוכה. אין מצווה לבנות סוכה, אלא לישב בסוכה. על מנת לישב, חייבים לבנות אבל הבנייה אינה אלא אמצעי לקיום מצוות הישיבה בסוכה. דבר דומה קורה עם השופר, לפי שיטת הרמב"ם. התקיעה בשופר הינה האמצעי לקיום מצוות השופר – היא מצוות השמיעה.

לעומת הרמב"ם, רבינו תם טוען שמן הראוי לברך "על תקיעת שופר", משום שהתקיעה בשופר היא עיקר מצוות השופר. הרמב"ם מתמקד בפעולת השמיעה וההפנמה,  בעוד שרבינו תם מתמקד בפעולת התקיעה וההחצנה - נשיפת אויר מן הפנים אל החוץ.

להלכה אנו מברכים על שמיעת קול השופר. לכן מעוררת תמיהה חתימת ברכת השופרות: "ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים", וכן בהמשך: "מבין ומאזין מביט ומקשיב לקול תקיעתנו...".

המצווה חלה עלינו, לא עליו יתברך! למה לציין שה' שומע קול שופר? אנחנו מצווים "לשמוע קול שופר", לא הוא!

....

היום לפני 5780 שנים נברא האדם. 

 

התורה אומרת לנו שנבראנו בצלם א-להים. "ויפח באפיו נשמת חיים". זה אומר שא-להים, על פי התיאור המקראי, נתן בתוכנו באמצעות "נפיחה" את הניצוץ הא-להי שפועם בגופנו.

 

אבל לא רק שם...כשהקב"ה' נגלה בהר סיני, הוא מציג את עצמו באמצעות קול שופר. אומרים את זה בבירור בתפילת מוסף: "בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת".

 

בין תרי"ג המצוות ישנה רק מצווה אחת שניתן לקיים אותה באמצעות נפיחה, או נשיפה: "השופר".

 

מתברר שהשופר הוא הצליל המשותף בינינו לריבונו של עולםזה הצליל הראשון שהוא השמיע לנו כשנהיינו לעם. וזו הצליל שאנו משמיעים ביום הדין. תקיעת השופר היא השפה המשותפת.

 

מצווה עלינו לשמוע, אך כשאנחנו שומעים, גם הוא שומע.

קיימת ביום הזה סימביוזה מוחלטת בין שמיעתנו לשמיעתו.

 

קורה דבר ידוע באינטראקציה בין תינוק קטן לאמא. התינוק מזהה את קולה מאז החודש השלישי של ההריון. והאמא יכולה לזהות את הבכי של ילדו בין עוד עשרות תינוקות או אפילו למרחקים. הסיבה היא שקיימת שפה משותפת בין התינוק לאמו.

 

גם בראש השנה אנחנו מדברים את אותה השפה. הוא ציוונו "לשמוע קול שופר". אך הוא גם "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים".

 

מי ייתן ונזכה ששעה זאת תהיה שעת רחמים ועת רצון מלפניו.

Rabino Gustavo Surazski, Ashkelon, Israel

gustisur@gmail.com

+972547675129

  • Blogger Social Icon
  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon