תמונות העבר
פסח
לפני כמה ימים הראיתי לקרוב משפחה תמונות מהתינוק שלי.
"איזה חייכן חמוד", הוא אמר לי. "תמיד הוא מחייך כך בתמונות?".
גילוי נאות: לא.
הוא גם יודע לבכות, כשהוא רוצה.
וגם כשמצלמים אותו, לפעמים עוצם עיניים, לפעמים הוא נראה מתוח, או עצבן, או כועס.
אבל (זה היתרון של המצלמות הדיגיטליות בימינו)...אם לא אוהבים את התמונה, פשוט מוחקים אותה.
לפעמים יש לגעגועים מאותם הימים הרחוקים בהם הלכנו לפתח תמונות ומכלל עשרים בארבע תמונות, היו חמש עם עיניים עצומות, עוד שבע עם עיניים אדומות, שתיים לבנות לגמרי, ועשר שהיו...בסדר.
זרקנו את הכסף, נכון. אבל לפחות אותן התמונות שיקפו יותר טוב את החיים שלנו...
לא תמיד אנחנו מחייכים וזוהרים (בעצם, רוב הזמן לא).
קורה דבר דומה כשאנחנו מדברים על תמונות, לא של אנשים, אלה של אומה. לפעמים העמים מסתכלים אל תמונותיו מן העבר, ומוחקים את התמונות הלא רצויות.
מה הצורך לזכור את הדברים הלא נעימים? למה לשמור בזיכרון את אותן התמונות המעוררות עצב ומשקפות את הפן האפל של החיים?
ואותן האומות משוכנעות שהדרך הכי טובה כדי להתמודד עם הדברים הלא נעימים של העבר היא למחוק אותם מהזיכרון הקולקטיבי! אלה הן האומות האוהבות את הפטנט של המצלמות הדיגיטליות.
אבל אומות אחרות, ואני אומר את זה בגאווה רבה, כמו עם ישראל, סבורות שמחיקת תמונות העבר פוגעת בחוסן הלאומי.
הנחו אותנו חכמינו, שיש לומר את סיפור ההגדה בצורה של 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', להתחיל ברע ולסיים בטוב.
אתה רוצה לחגוג? אומרים לנו. טעים הגעפילטע פיש? ריח טוב במרק של סבתא?
חכה.
תתחיל בגנות!
אל תמחוק את העבר!
תזכור את הסבל, את הדמעות, את הצעקות, את הדם, את הייסורים.
גם בעבר שלנו ישנם קוצים. כל שנה בחג הפסח, אנחנו לומדים שאסור לעם לחיות עם גישה סלקטיבית של העבר.
עבדים היינו לפרעה במצרים.
זה לא נעים.
זה אפילו משפיל.
אבל זאת תולדות חיינו.
את התמונות האלה, לא מוחקים.