פרשת השבוע
פרשת ויצא
תפילות מזרח תיכוניות
פרשת "תולדות", "ויצא" ו-"וישלח" מוקדשות לקורות חייהם של יעקב ועשו.
הסכסוך בין התאומים החל בהיותם בבטנה של רבקה אימנו, בתחילת פרשת תולדות, וקיבל תאוצה לאורך כל הפרשה שקראנו לפני שבוע.
בפרשתנו, פרשת ויצא, השם "עשו" לא מוזכר אפילו פעם אחת. אך למרות שהוא איננו בפרשה, עשו תמיד נמצא ברקע. יעקב בורח ממנו ומאיומיו, אך פרשת ויצא היא בעצם סוג של "הפסקת אש" ביניהם. עשו שונא את יעקב. יעקב איננו שונא את אחיו, אך יודע שעשו מחכה לו מעבר לפינה.
אז הוא מתרחק ממנו והולך אל בית אחי אמו, לבן, אל חרן. שם הוא מקים משפחה ויגדל את בניו בתחילת דרכיהם.
פרשת וישלח, הפרשה הבאה, תפגיש שוב את שני הגיבורים. פרשת וישלח הינה פשרת הפיוס.
עברו כמעט שני עשורים מהפעם האחרונה שאלה נפגשו.
חוסר וודאותו של יעקב לגבי גורלו, מנוסח היטב על ידי רש"י, גדול מפרשי המקרא באומרו כי לקראת אותו מפגש אשר יתרחש בפרשת וישלח יעקב התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה".
פירוש של דבר: יעקב לא ידע מה לעשות:
אם לפתות את אחיו על מנת למצוא חן בעיניו ולפתח איזו תחושה של "אופק מדיני". אם להערך למלחמה הרסנית. או שמא, להשען על חסדיו של הקב"ה...
אולם, מנקודת המבט של הקורא בתורה, אין הרבה מקום לאופטימיות. מי שקרא לפני שבוע את פרשת תולדות, ירגיש מיד שאין כאן הרבה מקום לפיוס, אלא לנקמה ותחילת גלי אלימות בין שני הצדדים. רוב הסיכויים שבסופו של דבר יישפך דם במקום. אך בסופו של דבר פרשת וישלח תרא לנו שני היריבים התנשקו והתחבקו באמצע הזירה.
רבים הם הפירושים לגבי אותו חיבוק. יש כאלה האומרים שהיה זה חיבוק אמיתי. ויש כאלה האומרים שהיה חיבוק מזויף.
הרמב"ן אומר בתחילת פרשת וישלח שכל אשר אירע לאבינו עם עשיו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשיו". הוא בעצם מתאר את המפגש הזה כ-"אב טיפוס" לכל המפגשים שהיו במהלך הדורות בין עם ישראל ואומות העולם. מפגשים בהם היו גם נשיקות, שהיו נשיכות. והחיבוקים היו גם לא מעט פעמטים מזויפים. מפגשים אשר בהם החשדנות שלטה על הזירה.
וגם אם הרמב"ן התייחס כאן בעיקר אל אב טיפוס לגבי "בני עשו", דומני שהסיפור הזה יכול לשמש גם כאב טיפוס לגבי היחסים בינינו ובין "בני ישמעאל".
מה מלמדנו המפגש הזה בין יעקב לעשו?
הדבר העיקרי שבא ללמדנו הוא שגם אם אותו פיוס החזיק מעמד והוכיח את עצמו במהלך השנים, הוא לא הפך אותם לחברים. יעקב ועשו הינן שתי דמויות בעלות אופי שונה לחלוטין. מיום היווצרם הם היו חלוקים בדעותיהם.
האחד נהיה איש ציד. השני נהיה איש יושב אוהלים. הראשון הוא בעל החרב. השני, בעל הקול.
ישיבה של השניים מתחת לאותה קורת גג, היא מתכונת לפיצוץ.
באותו מפגש יעקב ועשו מבינים שחייבים להיפרד. שצריכים לקבוע גבול ברור בין שניהם גם אם השכנות תהיה בלתי נמנעת. והפיוס עבד נכון והוכיח את עצמו, כי שניהם קלטו את העיקרון. יעקב המשיך את דרכו לארץ כנען, ועשו עשה את דרכו להר שעיר.
...
ייתכן שבמזרח התיכון, בעבור חלק ניכר מהחברה הישראלית, פתרונות מסוג זה הינם היום בגדר תפילת שווא. היום אנו קצת יותר צנועים בתפילותינו.
מתפללים להפסקת אש שתחזיק מעמד. שהחיילים יחזרו הביתה בשלום. שנוכל לישון ברצף לילה אחד ללא אזעקה.
תפילות צנועות...תפילות מזרח תיכוניות.
אך חשוב שנזכור שהיפרדותם של יעקב ועשו הייתה אחת ההזדמנויות הראשונות בהיסטוריה בה נוסחה הסיסמא "שתי מדינות לשני עמים".