פרשת השבוע

פרשת כי תבוא

סמוך לבית הכנסת

כשם שפרשת "כי תבוא" הינה פרשת התוכחה, כך גם מוזכרות ברכות רבות.

בין אותן הברכות התורה מבטיחה שכר לקיום המצוות: "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" (דברים כח, ג).

על פי הפשט, תוכן הברכה הינו די ברור.

התורה מבטיחה לשומרי המצוות הצלחה בכל מעשי ידיהם, הן בעיר –במסחר ובמלאכה- והן בעבודת השדה.

למרות זאת, אומר רב על פי הדרש: "ברוך אתה בעיר - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת". (בבא מציעא קז, עמ' א).

פירושו של דבר, הקרבה של היהודי למקום ולמקור הקדושה משפיעה עליו לטובה.

להתגורר רחוק מבית הכנסת איננו דבר שנמדד במטרים או במיילים.
להתגורר רחוק מבית הכנסת הינה הגדרה ערכית, הקשורה לכישרונו של היהודי לשמור בביתו, ובפעילותו היומיומית את אותה האווירה אשר שוררת בבתי הכנסיות.

אומר בעל ה-"מגד ירחים":

יש אנשים שהתנהגותם בבית היא לגמרי אחרת מאשר בבית הכנסת.

בית הכנסת רחוק מביתם, אין לו השפעה על הבית, ולכן באה הברכה שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת, שרוח בית הכנסת תשרור ותשפיע גם על הבית.


לפני כמה חודשים קראתי במוסף השבת של "ידיעות" סיפור שבגדול כבר הכרתי בהיותי בארגנטינה, סיפור שמהווה דוגמא מובהקת לפער הקיים לפעמים בין בתי הכנסת לבין השגרה היומיומית.

מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20 התנהל סחר בעשרות אלפי נשים יהודיות ממזרח אירופה שאולצו לעבוד בזנות בדרום אמריקה.

הארגון האחראי לסחר היה ארגון הפשע "צבי מגדל" שכל חבריו היו יהודים.

מצבן הכלכלי של הקהילות היהודיות במזרח אירופה הפך את הנערה היהודייה לטרף קל לסוחרים, שהבטיחו לצעירות מוצא מחיי העוני של השטעטל: ההבטחה הייתה בדרך כלל עבודה כמטפלת במשפחה יהודית אמידה בבואנוס איירס.

אותן אלה שלא הצליחו לעמוד בפיתוי, מצאו את עצמן תוך זמן קצר שבויות בסיוט אפל.

עוד בספינה בדרך לארגנטינה היו הנערות נאנסות, מוכות ומושפלות במה שהסרסורים היו מכנים "חינוך".

בנמל הן הובאו לשוקי הבשר, ומיד לאחר שנמכרו הנערות נאלצו, תחת זרם בלתי פוסק של מכות ואיומים, לשרת עשרות לקוחות ביום.

ללא שפה ומנותקות מבני משפחותיהן, סבלו הנשים מרעב ועוני, פגיעות פיסיות ומחלות מין.

רבות התאבדו, אחרות נרצחו בידי סרסוריהן, ורק מעטות הצליחו להשתחרר.
רוב הנערות עבדו בזנות כל חייהן.

תופעה זו טרם נחקרה לעומק.

העיתונות היהודית המקומית פחדה מדימוי שלילי של הקהילה, ויחסה השוביניסטי של הקהילה העבירה את האשמה ואת החטא מהקהילה אל הנשים שנסחרו.

עוד אני זוכר, בתור ילד, שביקרתי בבית העלמין בבואנוס איירס וראיתי מספר מצבות מוקפות על ידי גדר גבוהה.

ראיתי שעל כל מציבה היו תמונות בשחור לבן של נשים ושאלתי את אבא מי היו אלה ולמה היו מוקפות על ידי גדר.

אבא קצת התחמק מהתשובה.


הדבר המצמרר ביותר בסיפור הזה –וזה מה שמחזיר אותנו לתחילת דבריי- הוא שחברי אותו הארגון הקימו גם הם "בית כנסת" בפרברי בואנוס איירס.

אם היה בית כנסת לנגרים, בית כנסת לסנדלרים...למה שלא יהיה בית כנסת לסרסורים?

קראתי אז במאמר ב-"ידיעות" שביום הכיפורים, אחד הסרסורים הדגולים ביותר של הארגון, קיבל עלייה לתורה, ובזמן שהיה אמור להתחיל עם ברכתו, אחת הנשים שישבה ללמעלה בעזרת הנשים, אזרה אומץ וצעקה לו ביידיש לאוזני כולם: "הייתכן שאתמול אנסת אותי, ועכשיו אומר "ברכו את ה' המבורך"?".

זהו סיפור המתאר באופן בוטה כמה גדול יכול להיות המרחק בין הבית לבית הכנסת.

התורה מספרת לנו בספר בראשית על סיפור הפיכת סדום ועמורה.

כשאברהם אבינו שמע על כוונתו של הא-ל להחריב את הערים, התורה מספרת לנו שאברהם ממאן להשלים עם רוע הגזירה ומנהל משא ומתן מתיש עם אלוהיו למען הצדק...

דברים אלה של אברהם מוכרים לכולנו:

בראשית יח, כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.

מעניין ביותר האופן בו אברהם אבינו מנסח את המשפט: "אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר".

אומר לנו הרב מרדכי הכהן: "למצוא חמשים צדיקים בבית כנסיות ובבתי מדרשות זה אפשר, אבל לא מספיק וצריך שיימצאו צדיקים "בתוך העיר", לא רק בזמן שעוסקים בתורה ובתפילה, אלא כשהם "בתוך העיר", במשאם ומתנם עם הבריות, בשעה שעוסקים בצרכי ציבור ובעניני העיר, גם אז יהיו צדיקים.

זאת מהותה של הברכה הפותחת את סדרת הברכות אשר בפרשתנו: "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה".