במבט ראשון, פרשת מצרע הינה פרשה העוסקת בתורת הדרמטולוגיה ובעיות העור למיניהן.

אבל לדעתם של חז"ל, אין זה הנושא המרכזי של פרשתנו. העור הוא מעטפת ההגנה המפרידה בין מה שבתוכנו ומה שמחוץ לנו. ולכן, סבורים חז"ל, מחלות העור אינן תופעות פיזיולוגיות בלבד אלא ביטוי פיזי לפגם מסוים בנפש, בצד הרוחני שלנו.

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. על לשון הרע.... (ערכין דף טז עמוד א)


ברצוני לדבר היום על אחד מתוך שבעת העוונות הללו: גסות הרוח.

גסות הרוח היא שרש כל המידות רעות.

אנחנו מכירים היטב (לצערנו) את המידה הרעה הזאת.
כי גסות הרוח הינה גם חוצפה.


כולנו יודעים שהחוצפה היא התכונה השלילית הבולטת ביותר בחברה
שלנו.

כולנו יודעים שיש בעולם תה אנגלי, בושם צרפתי, ריבת חלב ארגנטינאית,
אך החוצפה היא תוצרת כחול לבן, בלי שום ספק.

ומה זאת חוצפה? איך ניתן להגדיר את המילה המפורסמת הזאת?

החוצפה היא ביטחונו המופלג של האדם שכל האמת והצדק הם נחלתו הבלעדית.
בן אדם חצוף מרגיש שהוא מרכז העולם.

האדם בעצם נולד עם תכונה זו. לא צריך להסתכל הרבה על תינוק, כדי להבין שהוא משוכנע בכך שהוא מרכז העולם. אם הוא רוצה עוגיה או סוכריה, יהפך את הבית עד שניתן לו.

אבל גם אני חושב שהמין האנושי הוא מין חצוף. הרי כולנו צאצאיו של אדם הראשון, שהיה מרכז העולם, וכמובן הוריש את התכונה הזו לכל אחד ממיליארדי צאצאיו על פני האדמה.

במס' סנהדרין (לח.) קיים דיון מאוד מעניין על עצם בריאתו של האדם בערב שבת. למה אם האדם הוא נזר הבריאה, הוא נברא רק בסוף התהליך ולא בתחילתו?

ישנן כמה תשובות מעניינות באותה הסוגיא. אך התשובה שהכי מוצאת חן בעיני היא האומרת שהאדם נברא בסוף התהליך כדי שבאותו הרגע שהאדם יתגאה, כשהחוצפה תכנס עמוק בתוך נשמתו, ניתן יהיה להגיד לו שאפילו יתוש קדמך במעשה בראשית...