פרשת תרומה כוללת את פרטי בניית המשכן במדבר ופותחת עם בקשת תרומת השקלים לצורך המפעל.

למה הפרשה פותחת בדיוק עם בקשת התרומה? על מנת שנוכל לענות לשאלה הזאת, אנחנו צריכים ללכת קצת אחורה בקריאת התורה.

לפני שבוע, בפסוקים האחרונים של פרשת משפטים, שמענו את בני ישראל באומרם "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). הגמרא (עירובין סה.) אומרת לנו (תוך כדי משחק מילים נפלא) שהאדם ניכר בשלושה דברים: בכוסו, ובכיסו, ובכעסו.

אישיותו של האדם נבחנת בשלושה המצבים האלה: אם אתה רוצה להכיר אדם, תראה איך הוא מתנהג אחרי שתיית כוס מיותרת של יין. מה טבע שמחתו? (גם הגמרא אומרת "נכנס יין, יצא סוד" (עירובין, שם) וכדאי להזכיר ש"יין" ו-"סוד" הן בגמטריא 70).

אתה רוצה להכיר בן אדם? שים לב כיצד הוא מתנהג בעת כעסו. מה היא יכולת האיפוק שלו? מה טבע יצרו? אז תכיר אותו בכעסו.

אתה רוצה להכיר בן אדם? בקש ממנו כסף! אתה תראה מה טיבה של נדיבותו ודאגתו לצרכי הזולת. אתה תוכל להכיר אותו כשתבין לאיזה מטרות וצרכים הוא פותח את כיסו. אם להימורים, אם לצדקה.

אז למה פותחת פרשתנו בבקשת התרומה לבניית המשכן? מסתבר שא-להים רוצה להבין מה טיבה של אותה האומה שרק לפני שבוע אמרה "נעשה ונשמע". אתם אומרים "נעשה ונשמע"? פיתחו את כיסכם! דרך הכיס שלכם אכיר את טיבכם!

"מעמד הר סיני היה מרגש מאוד", כביכול אומר א-להים. "אבל המבחן האמיתי הוא עכשיו: רק עכשיו אני אבין עד כמה אתם מאמינים בדברים שנאמרו שם, מה המרחק האמיתי בין הפרוטוקול לבין המציאות".

נוכל ללמוד על הרעיון הזה דרך משל יותר מודרני על תולדות הסכמי השלום שנחתמו בין ישראל למדינות ערב. אני זוכר כשנחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, אני הייתי בן תשע והעולם עצר לשעתיים. הייתי אז בכיתה ד' בבית ספר היהודי בבואנוס איירס, השיעורים הופסקו וכולנו ישבנו מול טלוויזיה אחת שחור לבן 14" והיינו אז עדים לאותו מעמד היסטורי. את הטקס השני שאני זוכר, בין ישראל לפלשטינאים ב-1993 ראיתי אותו לבד בבית. את הטקס השלישי בין ישראל לירדן ב-1994 כבר ראיתי אותו לסירוגין. הטקס הרביעי, אני כבר לא זוכר אם ראיתי אותו, לא זוכר מתי היה, ודומני שבקושי היה בחדשות. היום, כל בן אדם שפוי מבין שטקס הוא טקס ולא יותר מזה. טקסים והצהרות הם דבר חשוב, אך מעבר לטקסיות חייבות להיות כוונות כנות ורציניות.

פרשתנו העוסקת בבנייית המשכן מקצרת את המרחק בין עולמם של הדיבורים לעולמם של המעשים. "נעשה ונשמע" היתה רק הצהרה מרשימה. אך ההצהרות אינן עושות היסטוריה אם אינן מלוות על ידי מעשים בהתאם. גם הקב"ה רומז בתחילת פרשתנו שתם עידן הפרוטוקול.