פרשת השבוע
פרשת ראה
לראות או לא לראות
תמיד אהבתי את פרשת ראה. קודם כל, כי לפני עשרים ושלוש שנים עליתי לתורה בפעם הראשונה ושנית, כי המקצוע השני שלי הוא אופטיקאי ולמדתי לעומק באוניברסיטה על חוש הראייה.
"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים יא, כו).
תמיד שאלתי את עצמי: אם ברור כל כך שהקללה והברכה מונחות לפנינו, אז למה ישנם עדיין אנשים שבוחרים בקללה? אבל גם אני שואל: מה זאת ברכה? ומה זאת קללה?
בדרך כלל יש לנו נטייה לחשוב שברכה, פירושו של דבר "הצלחה". בן אדם מוצלח הוא מבורך. טעות!
המפתח לברכה האמיתית הנו פיתוח חוש הראייה.
והנה כמה דוגמאות: אברהם אבינו לא היה הראשון שהסתכל אל זריחת החמה ושאל את עצמו איך ייתכן שלא יהיה מנהיג לעולם? אבל הוא בהחלט היה הראשון שראה את זה ויצר דת חדשה.
אני מתאר לעצמי שאייזיק ניוטון לא היה הראשון ששכב בצל העץ כשלפתע נשר תפוח ונפל על ראשו. אבל הוא ראה את זה ופיתח את תורת הכובד שלו.
לא יודע אם הייתי מעז להגיד שהעולם שייך לאלה שיודעים לראות, אבל בהחלט הייתי אומר שיש לאלה יתרון עצום על אותם שלא יודעים.
פעם קראתי סיפור על חברה שחיפשה עובד בכיר חדש ופרסמה הודעה בעיתון שלמחרת יתחילו לראיין בשעה 8 בבוקר. היו ימים עם שיאי הבטלה במדינה, ותוך כמה דקות, שורה של מאות אנשים עמדה ברחוב. ב-8.30 עוד לא החלו הראיונות. לפתע, בן אדם הגיע, עומד מול הדלת הסגורה, נוקש בדלת נכנס ותוך שנייות ספורות יוצא החוצה. יחד איתו יצא אחד מאנשי החברה ואמר לאותם מאות האנשים שהמתינו בחוץ שאין טעם להמתין עוד, כי אותו אדם היה הנבחר. "איך ייתכן?", שאלו כולם. "הבן אדם אפילו לא עמד בתור?!". "צודקים", אמר להם האיש. "אבל הוא היחיד שקרא את השלט. על הדלת היה תלוי שלט שאמר: "מי שרוצה באמת את העבודה, שיכנס".
ומה הדבר שעלינו לראות?
שהתורה היא תוכנית רוחנית. שקיום המצוות הוא בגדר מפת דרכים לנשמה. ששכר מצווה, מצווה. ושכר עבירה, עבירה. שלא הולכים בדרך הישרה על מנת לקבל שכר, אלא שהדרך הישרה היא בעצמה השכר.
גם כשאנו רואים עולם בו מתגוררים הרבה רשעים שטוב להם, עדיין יש טעם באותה התוכנית הרוחנית שמציעה התורה.
"לראות או לא לראות: זו השאלה".
וזה המפתח.