מדי שנה, בנותיי שואלות אותי איזה חג מבין חגי ישראל הוא המועדף עליי. תשובתי המיידית הינה תמיד: פסח. אשתי שומעת ואומרת: פסח!? תסתכל איזה בלגן יש לנו בבית בימים לפני החג!

נקיון. סידור ארונות. הכנה לארוחות החג מסביב לשעון. והשנה אפילו קיבלנו ב-"מתנה" את התנפצות זכוכית התנור בשיא ההכנות. (אם קשה למצוא פירורי חמץ, רק תתארו לעצמכם מה זה לנקות אבקה ו-"פירורי" זכוכית מחוסמת על פני רצפת המטבח).

אך תשובתי עודנה תקפה. החג המועדף עליי בין כל חגי ישראל הוא פסח.

והסיבה היא ששום דבר בחג הזה אינו מובן מאליו....

רציתי לחקור ערב החג על סיבת שירת הפיוט "אחד מי יודע" בסיום הסדר. על פי ההערכות של החוקרים אותו פיוט מבוסס על שיר עם גרמני מהמאה החמש עשרה.

אך מצאתי נימוק לשירת אותו פיוט שהוא רלוונטי במיוחד. ה-"הגדה" פותחת ב-"מה נשתנה" וחותמת ב-"אחד מי יודע". בתחילת הסדר, הילד שואל והאב עונה. בסיומו, האב הוא השואל והילד העונה.

כשאני אומר שבחג הזה שום דבר לא מובן מאליו כוונתי לומר: לא מובן מאליו, במיוחד בימינו, שכשילד שואל, האב משיב, וכשהאב שואל, הילד משיב. לא מובן מאליו, שהורה יספר בלילה סיפור לילדיו לפני השינה. לא מובן מאליו שילדים מחכים עד סוף הארוחה כדי לקום מהשולחן.

תמוה בעיניי שבעידן התקשורת, בו בלחיצת כפתור ניתן ליצור קשר עם חברים מעבר לאוקיינוס (ואף לראות אותם על המסך), קשה כל כך לנהל שיחה עם בני משפחתנו המתגוררים איתנו תחת אותה קורת הגג.

חברת קהילה סיפרה לי שלפני מספר ימים ביתה המתבגרת הזמינה ידידה לביתה ליומיים. היא נכנסה לחדרה ומצאה אותן כשהן יושבות בנפרד, כל אחת עם הסמארטפון שלה בידה.

"נתק מוחלט", היא אמרה לי.

זה קורה כמעט בכל בית בישראל שם מתגוררים ילדים. ילד אחד עם האייפון, ילד שני בפלייסטיישן, האמא בודקת מיילים, האבא גולש בפייסבוק. (מסכן הכלב....).
...
נניח שמשה רבינו יורד היום מההר עם דבר ה' בידיו. מן הסתם הוא לא היה מוריד מהר סיני שני לוחות אבן, אלא סביר להניח שני טאבלטים דור X של חברת אפל.

משה היה יורד מההר ובמקום לשמוע "קול ענות" מתוך מחנה ישראל הוא היה שומע דממה. העגל נטוש בקצה המחנה וכל בן ובת ישראל יושבים באוהליהם עם סמארטפון בידיהם מתקשרים עם העולם ומנותקים ממשפחותיהם ומבני עמם.

אני משוכנע שגם משה היה שובר אז את הטאבלטים...
....
במציאות זו "והגדת לבנך" הינה מצווה שמקבלת משמעות חדשה. לא מדובר רק על העברת המסורת מדור לדור. מדובר פשוט על חיזוק ערוצי התקשורת המשפחתית.

על כך שיש דיאלוג. יש שולחן ערוך ומסודר, וארוחה משפחתית שמתחילה ומסתיימת באותה שעה לכל בני הבית. ליבי התמלא אושר בראותי את בנותיי קמות מהשולחן עם תום הסדר ורצות לחפש מלבן דק שאיננו האייפון, אלא האפיקומן.

פסח הוא החג המועדף עליי כי פשוט מספק לנו זמן איכות משפחתי נדיר. האמת כבר אין צורך שילדי ישראל ישאלו המומים מדוע "הלילה הזה כולו מצה" או מדוע "מטבילין שתי פעמים". מספיק שהם יראו שאבא עונה כשהם שואלים ומספר סיפור לפני השינה. זאת סיבה מספיקה לשאול "מה נשתנה".