אולי אתם מכירים את אותה הבדיחה על המורה שרצתה להכשיל תלמיד אחד במבחן מול כל הכיתה. ביקשה ממנו לעמוד לפני חבריו ושאלה אותו שאלה קשה מאוד במתמטיקה, והילד ידע. "תגיד לי...", שאלה המורה, "ואיפה נמצאת זימבווה". וגם זאת הילד ידע. "באיזו שנה הוכרז על העצמאות של קולומביה". ושוב...תשובה נכונה. "תגיד לי"...אמרה שוב המורה. "כמה אזרחים יש בסין?". הילד חשב לשנייה ואמר: "מיליארד, שלוש מאות מיליון, שש מאות אלף מאתיים שמונים ואחד". אז אומרת לו המורה: "שמות, אני רוצה שמות!".

 

...........

 

אנחנו יודעים היטב עד כמה השם שלנו חשוב לבניית והתפתחות זהותנו. השם נותן לנו ייחודיות, מעמד מיוחד בחברה. אין שמות לעבדים, לדוגמא. עבד הוא עבד, כח עבודה זול.

 

בתחילת ספר במדבר נצטוה משה לפקוד את בני ישראל, פעם נוספת, על מנת לדעת את מספרם: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם". זה המפקד השלישי תוך שנה, לאחר יציאת מצרים.

 

רש"י הראשון בפרשתנו אומר:  מתוך חיבתן לפניו מונה אתם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו בתוכם מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם.

 

קריאת נתוני המפקד המופיעים בפרשתנו הוא דבר משעמם רק לקורא. אבל אותם אלה שנמנו, לא רק שלא משעמם להם, אלא שהמפקד מחזיר להם את השם, את זהותם ואת כבודם.

 

ובדיוק שם נמצאת החיבה, לפי לשונו של רש"י.

 

בן אדם עני מונה מעות, לדוגמא, כי כל מטבע חשוב לו.

ילד מונה סוכריות כדי לדעת כמה הוא יאכל.

בני האריסטוקרטיה מונים מספר סוסיהם כדי להתגאות בעושרם.

 

אך כאן מדובר בחיבה יותר עמוקה.

 
אולי אתם מכירים את אותה הבדיחה על המורה שרצתה להכשיל תלמיד אחד במבחן מול כל הכיתה. ביקשה ממנו לעמוד לפני חבריו ושאלה אותו שאלה קשה מאוד במתמטיקה, והילד ידע. "תגיד לי...", שאלה המורה, "ואיפה נמצאת זימבווה". וגם זאת הילד ידע. "באיזו שנה הוכרז על העצמאות של קולומביה". ושוב...תשובה נכונה. "תגיד לי"...אמרה שוב המורה. "כמה אזרחים יש בסין?". הילד חשב לשנייה ואמר: "מיליארד, שלוש מאות מיליון, שש מאות אלף מאתיים שמונים ואחד". אז אומרת לו המורה: "שמות, אני רוצה שמות!".

 

...........

 

אנחנו יודעים היטב עד כמה השם שלנו חשוב לבניית והתפתחות זהותנו. השם נותן לנו ייחודיות, מעמד מיוחד בחברה. אין שמות לעבדים, לדוגמא. עבד הוא עבד, כח עבודה זול.

 

בתחילת ספר במדבר נצטוה משה לפקוד את בני ישראל, פעם נוספת, על מנת לדעת את מספרם: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם". זה המפקד השלישי תוך שנה, לאחר יציאת מצרים.

 

רש"י הראשון בפרשתנו אומר:  מתוך חיבתן לפניו מונה אתם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו בתוכם מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם.

 

קריאת נתוני המפקד המופיעים בפרשתנו הוא דבר משעמם רק לקורא. אבל אותם אלה שנמנו, לא רק שלא משעמם להם, אלא שהמפקד מחזיר להם את השם, את זהותם ואת כבודם.

 

ובדיוק שם נמצאת החיבה, לפי לשונו של רש"י.

 

בן אדם עני מונה מעות, לדוגמא, כי כל מטבע חשוב לו.

ילד מונה סוכריות כדי לדעת כמה הוא יאכל.

בני האריסטוקרטיה מונים מספר סוסיהם כדי להתגאות בעושרם.

 

אך כאן מדובר בחיבה יותר עמוקה.

 

הקב"ה לא רק מונה את בניו כדי לדעת כמה בנים יש לו, או כמה נותרים לו אלא כדי שכל אחד ירגיש מיוחד. הוא רוצה להדגיש את חשיבותו של כל אחד ואחד לאחר החוויה המרה והקשה של שיעבוד מצרים.
 
מפקד אינו רק סטטיסטיקה.
​