פרשת השבוע

פרשת קרח

חלומות שגויים

פרשתנו עוסקת במחלוקת הנוראה שפתח קרח כנגד משה ואהרן, יחד עם דתן ואבירם, און בן פלת ועוד מאתיים וחמישים איש, כולם אנשי שם. מחלוקת זו היתה עד כדי כך נוראה, שהמשנה (בפרקי אבות) כינתה אותה מחלוקת 'שאינה לשם שמים' (אבות ה' מי"ז), כיון שהיא השאירה רושם והשפעה של מחלוקת לדורות.

לאחר פתיחת המחלוקת, משה רבנו קורא לדתן ואבירם לבוא אליו, דהיינו לעלות מאהליהם אל אוהל מועד, והם מסרבים פקודה.

כתוב בפתיחת הפרשה: "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה: המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר טז, יב-יג).

משה רבנו נורא כועס...אין זאת דרך לענות. אבל מהו הדבר המקומם בתגובתם? כולם כבר ידעו שהם יסרבו פקודה "לעלות" אל משה. דתן ואבירם לא הכירו בסמכותו של משה, אז מן הסתם לא יבואו לקראתו בשעת כעסו. הדבר המקומם בתגובתם הוא שדתן ואבירם אמרו שמצרים היא אותה ארץ הזבת חלב ודבש, ולא ישראל.

כולם ידעו כבר מתחילת המסע במדבר שדתן ואבירם לא היו ציונים שרופים. אבל עד כה הדבר הזה לא התבטא ברמה ההצהרתית. החל מהפרשה הזאת, הדבר משתנה גם במישור הזה. מצרים היא ארץ זבת חלב ודבש...לא ישראל! מצרים היא במרכז העולם...לא ישראל! מצרים היא זאת שמכבת בחלומותיהם...לא ישראל!

משם נובע הכאב של משה.

התלמוד מספר לנו שאדם הראשון "מכל העולם כולו הוצבר עפרו" (סנהדרין לח.). אומר לנו רב אושעיא בשם רב, שעפר גופו של האדם הראשון היה מבבל ועפר ראשו של האדם הראשון היה מארץ ישראל (שם). ובעצם תמיד זה היה כך. גם אם גופנו היה בגלות ראשנו וליבנו היו בציון. אלו תולדות חיינו כעם וכאומה.

"לבי במזרח ואני בסוף מערב", כתב יהודה הלוי בהיותו בספרד במאה השתים עשרה.

לכן אין דבר מקומם יותר מדברי דתן ואבירם המכנים את מצרים כארץ זבת חלב ודבש. לשמוע את קולו של יהודי האומר שארץ ישראל כבר אינה מככבת בחלומותיו הוא סיפור עצוב, כואב ומתסכל.