פרשת השבוע
פרשת שמות
והסנה איננו אכל
ברצוני לספר לכם היום על שני מעשים בהם לקחתי חלק בשנים האחרונות. לפני חמש שנים הכנסנו ספר תורה חדש לבית הכנסת שלי בבואנוס איירס. הספר הזה נכתב בארצות הברית והגיע לארגנטינה בדואר אויר, ואז הגעתי לשדה התעופה בבואנוס איירס לקחת אותו הביתה לכמה ימים עד למועד טכס ההכנסה. פקידות המכס בשדה התעופה הסתכלו על הספר (דבר משונה במיוחד לעיניהן) ושאלו אותי במה מדובר.
סיפרתי להן על מה היה מדובר ואז הן קבעו שספר תורה שייך לקטגוריה של העתיקות ("הוא כמו שעון שוויצרי מהמאה ה-י"ח", הן אמרו). "מר סורסקי", אמרו לי. "על עתיקות משלמים 2 אחוזי מס".
זה היה כסף רב, אבל זאת לא היתה הנקודה החשובה. זה היה עניין של גאווה יהודית. הייתכן שספר תורה יכנס לקטגוריה של העתיקות?? לא הייתי יכול להרשות לעצמי לשלם מס כזה, תחת אותה הקטגוריה. רציתי להסביר לה ש-'הסנה איננו אוכל', כפי שכתוב בפרשת השבוע. רציתי להגיד לה שקול השופר של מתן תורה לא נפסק לעולם...
אבל הייתי בטוח שפקידה במכס לא תבין זאת...
המעשה השני, היה לפני מספר שנים כשהייתי עם אשתי בירח דבש בני יורק. חיפשנו בית כנסת לתפילות שבת שיהיה קרוב לבית המלון וביקשתי כתובת מבעליה של מסעדה סינית כשרה שהיתה שם בשכונה. בעל המסעדה, בחור אורטודוקסי צעיר, שאל אותי אם בכוונתי להתפלל בבית כנסת רפורמי, קונסרווטיבי או אורטודוקסי (זה נשמע מצחיק לשמוע מפיו את מגוון האפשרויות. אבל חשבתי שמן הסתם, בעל מסעדה תמיד רגיל להציג את התפריט).
ואז הוא אמר לי שישנו בית כנסת קרוב לשם, שהוא מאוד נחמד.
"יש בית כנסת נוסף ישן מאוד ממש לידנו, אבל אל תלך לשם!", הוא אמר לי. "זה נראה כמו מוזיאון, לא כמו בית כנסת. מגיעים לשם המון תיירים, לא תמיד יהודים, וייתכן מאוד שתהיה היחיד שתחזיק סידור ביד".
ואני חושב: אם נתיר לעצמנו לחשוב על ספר תורה כחפץ השייך לקטגוריה של העתיקות, או על בית כנסת ששייך לקטגוריה של המוזאונים, אנחנו נחתום על תעודת הפטירה שלנו כעם.
אם נגיע למצב בו נחשוב שצריכים לחגוג בר מצווה, או חופה, או ברית מילה רק כי אבא או סבא ישמחו, אז הסוף יהיה קרוב מאוד...
כשהתורה מספרת לנו השבוע על התגלותו של א-להים למשה במעשה הסנה הבוער ואומרת ש-'הסנה איננו אוכל', זה אינו תיאור מצב. זה אתגר העומד מולנו מאז ההתגלות ועד ימינו. לא לתת לתורה להכנס לאותה הקטגוריה של השעונים השוויצרים. לא להרשות לעצמנו לשבת בבית כנסת כאנשים זרים ופאסיבים. לא להפנות גב למסורת שלנו ולתת לאחרים שישמרו עליה...
'הסנה איננו אוכל' לא מדבר רק על הסנה...הוא מדבר עלינו. הוא קריאה לבני ישראל לדורותיהם להיות שחקנים אקטיביים ולא צופים פאסיביים...
'הסנה איננו אוכל' הוא לא רק קלישאה, הוא משימה.