בדיחה מפורסמת מספרת על מטוס אל-על שנחת בנמל התעופה בן גוריון בתחילת עונת החורף. בעת הנחיתה, קברניט המטוס השמיע כנהוג את קולו ברמקולים ואמר: "גבירותיי ורבותי, ברוכים הבאים לתל אביב. נא להשאר במקומכם חגורים עד לעצירה המוחלטת של המטוס בטרמינל"...וכעבור כמה שניות הוסיף: "חברת אל-על מאחלת חג חנוכה שמח לאלה העומדים במסדרון...ו-"מרי קריסמס" לאלה שעדיין חגורים במושבם".

ידוע לנו שאנו עם חסר סבלנות. אנו רחוקים מאוד מלהיות עם מושלם. לא רק שאנו רוצים להיות הראשונים בין אלה היורדים מן המטוס אלא גם רוצים להיות הראשונים בין העולים לאוטובוס, הראשונים בקופת הסופרמרקט והראשונים שפונים שמאלה בעת שהרמזור ירוק. מאז אותו דור שיצא ממצרים אנו עם חסר סבלנות. גם אצלם קרה דבר דומה. בעת שהם היו שם, רצו לצאת. אך בעת שיצאו רצו לחזור...

אולי אותו לילה בו ארזנו את המזוודות בחיפזון ויצאנו ממצרים טרם הבצק יחמץ, הותיר את חותמו בזיכרון הקולקטיבי של בני עמנו. ככל הנראה, החל מאותו לילה תחושתנו האינסטינקטיבית היא שעלינו למהר, שאין לנו מספיק זמן...וכידוע, לא מעט פעמים אנו משלמים מחיר כבד על חוסר הסבלנות.

עשרות פירושים ניתנו לחטאו של משה בהכותו על הסלע בפרשת חוקת. יש מי שאמר שמשה הכה על הסלע פעמיים בעת שהיה עליו להכות בו רק פעם אחת. יש מי שאמר שמשה איבד את עשתונותיו והכה בסלע במקום לדבר איתו. יש כל מיני פירושים ה-"מאשימים" את משה על כך שלא הצליח לשלוט ביצרו ואיבד את סבלנותו כשהיה עליו לשמש דוגמא אישית לעם בתחום הזה.

מעולם לא התחברתי לאותם הפירושים. איך ניתן להבין את חומרת העונש שקיבל משה בעקבות אותו חטא? האמנם א-להים יודיע למשה על קץ משימתו רק מפני שהוא איבד את סבלנותו? מדוע א-להים גזר עליו שלא יביא את העם לארץ המובטחת?

מדרש תנחומא מביא מדרש המספק תשובה לאותה שאלה ומשליך אור על אותו האירועים במי מריבה. בעת שמשה התחנן לבוא אל הארץ, המדרש מביא את תשובתו של א-להים. אמר לו הקב"ה למשה: באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ? משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך, ונשבית הצאן. ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך: "יאמרו שאתה השבית הצאן!". אף כאן אמר לו הקב"ה למשה: שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא, וקברתם במדבר, ואתה מכניס דור אחר. עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעולם הבא, אלא שכב בצדן ותבא עמהן (תנחומא, חקת).

פרופ' ישעיהו לייבוביץ ז"ל מנתח את אותו מדרש באופן מבריק ומוסיף משל משלו על גורלו של קברניט ספינה שטובעת בים. בעולם הספנות –אומר לייבוביץ- מקובל שכאשר ספינה נטרפת וטובעת, אף על פי שהאסון והפורענות נגרמו עלי ידי כוחות עליונים שאין הקברניט אחראי להם בשום פנים, אין רב החובל רשאי למלט נפשו אלא עד לאחר הצלת נוסעיו עד האחרון שבהם, שאם לא כן מחובתו לטבוע יחד עם ספינתו. ומוסיף פרופ' לייבוביץ: "משה רבנו לא הצליח בשליחותו לא משום פגם שהיה כביכול בו או במנהיגותו, אלא הפגם היה בדורו, "דור עיקש ופתלתול" (דברים לב, ה). אותו דור נידון כולו לכלות במדבר, אולם גם המנהיג איבד את זכותו, ודינו נחרץ כדין מונהגיו...גורל המנהיג לא ניתן להינתק מגורל מונהגיו, וכשלון הדור הוא גם השולל מן המנהיג את זכותו על מנהיגותו".

ממש לא רלוונטי לברר מי היה האשם באותה האפיזודה במי מריבה. גם לא חשוב מה היה טבעו של החטא. הדבר החשוב כאן הוא שגורל המנהיג וגורל המונהגים הם דבר אחד ובלתי ניתן להפרדה, גם לטוב וגם לרע. אי אפשר לנתק מנהיג מעמו, כשם שאי אפשר לנתק את הרועה מצאנו או את הקברניט מנוסעי ספינתו. או שהולכים יד ביד או שאין הולכים לשום מקום. אין קיום אפשרי לאחד בלי השני.