יציאת בני ישראל ממצרים כבר מופיעה בפרשת בא. אחרי שנים ארוכות של סבל ודמעות, ותחת לחץ כבד של עבדיו, פרעה מלך מצרים מאשר את יציאתם של בני ישראל למדבר לעבוד את ה'. ולפתע, מתרחש דו שיח מתוח בין פרעה למשה רבנו. פרעה שואל את משה: "מי ומי ההלכים". ומשה עונה: "בנערינו ובזקנינו נלך". פרעה לא ממש "נדלק" על הרעיון הזה: "לא כן, לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אתה אתם מבקשים" (שמות י, ח-יא).

אפשר להגיד הרבה דברים על פרעה מלך מצרים. הוא היה אכזר. הוא היה רוצח ילדים. הוא היה אגואיסט. אבל יש דבר שאי אפשר לאמר עליו: הוא לא היה טיפש. התנאי הזה היה תנאי מבריק מבחינת שמירת האינטרסים שלו...

בכל אופן, משה מתעקש ורוצה לצאת למדבר גם עם הנערים וגם עם הזקנים.

למה כל כך חשוב למשה לצאת איתם? למה פרעה לא הסכים עם הרעיון? שתי שאלות ותשובה אחת.

גם פרעה וגם משה ידעו שאי אפשר להגיע רחוק בלי דור חדש. אולי אחת מההגדרות המבריקות ביותר בהקשר הושמעה מפי הרב יוסף כהנמן מפוניביז' באומרו ש-"ילד הוא יתום כשאין לו הורים. עם הוא יתום כשאין לו בנים ונערים".

ומה עם הזקנים? האם מי שהוא יכול לומר שעתיד העם תלוי בהם? כן, בהחלט. הזקנים מהווים את השורשים, מקור המסורת והמסורה. כשפרעה אומר למשה שאין לנערים ולזקנים אישור יציאה, הוא אומר להם: "התקווה שלכם והשורשים שלכם נשארים אצלי! נראה להיכן תגיעו בלעדיהם...".

אי אפשר לבנות שום אומה בלי עבר ובלי עתיד. בלי שורשים ובלי תקווה. בלי מסורת ובלי חלומות. 'המנוע של העם' נמצא תמיד בשני הקצוות הללו. ובלי מנוע אי אפשר להגיע לשום מקום...

גם פרעה וגם משה ידעו זאת.