כשאנחנו חושבים על תופעות זרות בעולמה של הגנטיקה, ניתן לחשוב על יעקב ועשו גיבורי פרשתנו. איך ייתכן ששני תאומים יהיו כל כך שונים?

האחד (עשו) איש שעיר, והשני (יעקב) איש חלק. האחד (עשו) 'איש יודע ציד, איש שדה', והשני (יעקב) 'איש תם, יושב אהלים'. האחד (עשו) כוחו היה בידיו, והשני (יעקב) כוחו היה בקולו.

לידת התאומים הללו היא לא רק תחילת דרכם עלי אדמות, אלא גם תחילת עידן חדש בתולדות המין האנושי. יעקב ועשו הם אבות טיפוס של שתי תפיסות עולם שונות לחלוטין: עולם הכח, ועולם המח. עולם החרב, ועולם הקול...

אפשר להיות בנו של עשו כהורה וגם כבן זוג. ואפשר להיות בנו של יעקב כמורה וגם כאומה. אם נפשי נשלטת על ידי הכח, אז אני בנו של עשו, אבל אם היא נשלטת על ידי המח, אז אני מצאצאי יעקב אבינו. אמנם הכח והחרב מעוררים אימה ויראה, אך במח ובקול פוטנציאל של נצחיות.

הקל קול יעקב, והידים ידי עשו (בראשית כז, כב)

זאת היתה תגובתו של יצחק, לאחר שמשש את בנו יעקב. מדוע לא הצליח יצחק להכירו? הסיבה אינה קשורה רק לעוורונו של יצחק אבינו וגם לא לעובדה שרבקה הלבישה את ידי יעקב בעורות העזים. קיימת, לדעתי, סיבה אחרת עוד יותר חשובה. יצחק לא הכיר את יעקב, כי יעקב איבד את זהותו. ברגע שיעקב לקח לעצמו את ידיו של עשו, זהותו אבדה. הוא היה בעל הקול, אך גם בעל היד. הוא היה בעל המוח, וכעת היה גם בעל הכח.

גם אנו, צאצאיו של יעקב אבינו עוברים תהליך דומה מאז קום המדינה. אחרי אלפי שנים של חולשה גופנית, גם אנו נהיינו לבעלי ידיים (וכולנו גאים בכך). אחרי אלפי שנים בהן רק שמענו את עוצמת קולנו, הפכנו לאומה חזקה גם במובן הצבאי. אחרי אלפי שנים של כתיבת ספרים ויצירת תפילות, הפכנו ליצואנים של כלי נשק.

עכשיו יש לנו ידיים. וטוב שכך, כי אילולא הידיים שלנו לא היינו קיימים כאומה.

ובכל זאת, עם ישראל חווה בימינו משבר זהות עמוק. כי ידינו הפכו כל כך הכרחיות, עד כי שכחנו את כוחו של הקול. ויש עדיין לא מעטים החושבים שאפשר לתקן את עולמנו ולשקם את ביטחוננו רק דרך הכח.

אבל הכח מאיים על המח. ברגע שמסתכלים על הכח כתכלית ולא כאמצעי, הכח הורס את המח...

הבה לא נשכח שאם אנו זקוקים לידיים, הרי זה רק כדי לשמור על קולנו.
הקול, קול יעקב...