פרשת השבוע

פרשת מטות

הישרדות

ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי הגדיר פעם את העם היהודי כ-"שריד מאובן" הצף על פני ההיסטוריה ומסרב בעקשנות לטבוע. ההגדרה הזאת שהעניקה לטוינבי מוניטין של אנטישמי, מבטאת בכל אופן תכונה ייחודית של עמנו, אשר כנגד כל הסיכויים ולאחר אין ספור גלויות וחורבנות "מתעקש" לשרוד ולהיות גורם רלוונטי בקרב העמים.

בימים אלה של בין המצרים, ברצוני להביא שני סיפורים שיעזרו לנו להבין את סוד ההישרדות העם היהודי.

המעשה הראשון הינו סיפור אמיתי אודות הרב הנס הרף ז"ל, מראשוני הרבנים הליברלים אשר הגיעו לחופי דרום אמריקה לפני השואה. מסופר שבימי "ליל הבדולח" הרב הרף, שהיה אז תלמיד לרבנות בסמינר התיאולוגי בברלין, ישב עם חבריו ללימודים בחצר הסמינר כשכנופיה של אנטישמים השליכה אבנים לעברם.

לאחר אותה התקרית כל התלמידים ישבו על הדשא מתוסכלים ומיואשים. פרופ' ליאו בק, שהיה בימים אלה אחת הדמויות הנבחרות ביהדות הליברלית בגרמנייה יצא לקראתם ובראות את ייאושם ציוה עליהם לקחת את אותן האבנים שהושלכו לעברם ולהפוך אותן לאבני יסוד של בתי כנסת חדשים בדרום אמריקה.

לאחר שפרופ' בק הסמיך לרבנות את תלמידיו, כל אחד מהם נסע לדרום אמריקה עם אותן אבני השנאה ויסדו בעזרתן בתי כנסת חדשים ביבשת הדרום אמריקאית.

הסיפור השני הינו סיפור תלמודי וקשור לתקופה זו של השנה.

הגמרא (בבא בתרא ס עמ' ב) מספרת כשחרב הבית רבו פרושים בישראל שלא רצו לאכול בשר ולשתות יין בכלל (ולא רק בימים הראשונים של חודש אב).

כשרבי יהושע שאל אותם על פשר מעשיו, אמרו לו: "נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל?". אמר להם: "אם כן לחם לא תאכלו. שכבר בטלו מנחות.". "אפשר בפירות בלי לחם", אמרו לו. אמר להם: "פירות! הלא התבטלו גם הביכורים!? אל תאכלו פירות משבעת המינים!". אמרו לו: "לא נאכל שבעת המינים אלא רק פירות אחרים". אמר להם רבי יהושע: "אם כך המצב גם מים לא תשתו" (מים ג"כ היו מנסכים על גבי המזבח). רק שם שתקו.
בשלב זה אמר רבי יהושע לאותם היהודים ההמומים: "בניי, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר...אבל יותר מדי להתאבל גם אי אפשר".
אלא כך אמרו חכמים: "סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט...עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט, עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני..." (תהילים קלז).
אם הסיפור הראשון לימד אותנו כיצד עמנו ידע לקום מתוך המשבר, מעשה תלמודי זה מלמד אותנו שהסתכלות אל העבר הינה דבר הכרחי, אך באותה מידה עם ישראל חייב ללמוד להסתכל אל העבר עם עין אחת ואל העתיד עם העין השנייה. ואם טוינבי צודק, ואנחנו "שריד מאובן", הרי זה לא מפני שליבנו התאבן, אלא מפני שידענו תמיד לקום מתוך המשבר ולהפוך כל חורבן וכל אבן לבנין חדש.