פרשת השבוע

פרשת פינחס

ההתחלות המכריעות

בעולם ההלכה, ישנם דברים "המעכבים זה את זה" ודברים ש-"אינם מעכבים זה את זה" בזמן קיום מצוות מסוימות.

אביא שתי דוגמאות להרחבה.

מצוות תפילין הינה דוגמא ראשונה. תפילה של ראש ותפילה של יד אינן מעכבות זו את זו. במידה ויהיה לנו גבס ביד, בכל אופן אנו נהיה מחוייבים להניח תפילה של ראש כי מדובר בשתי מצוות נפרדות.

ארבעת המינים של חג הסוכות הינה דוגמה הפוכה. ללא אתרוג (או כל אחד מארבעת המינים) לא אוכל לקיים את מצוות "נטילת הלולב" משום שארבעת המינים חייבים להיות ביחד.

דוגמא שלישית, אם כי פחות מוכרת, מופיעה בפרשתנו, פרשת פינחס, וקשורה לדיני "קרבן התמיד". קורבן התמיד היה קורבן קבוע, שהיו מקריבים בבית המקדש פעמיים ביום: פעם אחת בבוקר ופעם שנייה בין הערביים.

(כנגד אותם שני הקרבנות אנו מתפללים בימינו ולאחר חורבן הבית את תפילת "שחרית" בבוקר ואת תפילת "מנחה" לאחר הצהריים).

תיאור הקרבנות מופיע בפרשה: "וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה': כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם, עֹלָה תָמִיד. אֶת-הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר כח, ג-ד)

אופן הקרבת קרבן זה, שהוקרב במהלך שנים ארוכות עד לחורבן הבית, היה כבר מוכר לבני ישראל כי בעת חנוכת המזבח (בפרשת תצווה) הוקרב גם כבש אחד בן שנתו בבוקר וכבש שני בן שנתו בין הערבים.

התיאור בפרשת תצווה זהה כמעט באופן מוחלט לתיאור קרבן התמיד אשר אנו קוראים בפרשת פנחס: "וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל-הַמִּזְבֵּחַ: כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם, תָּמִיד. אֶת-הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (שמות כט, לח-לט)

אך הגמרא אומרת דבר מעניין.

אם כי שני התיאורים הללו נראים כה זהים ישנו הבדל מהותי בין אותם שני הכבשים אשר הוקרבו ביום חנוכת המזבח, לבין אותם הכבשים אשר הוקרבו כל יום ביומו ועד לחורבן הבית.

הגמרא אומרת במסכת מנחות (נ עמ' א) שאותם שני הכבשים הראשונים של יום חנוכת המזבח היו מעכבים זה את זה, בעוד שקרבן התמיד של הבוקר ושל בין הערבים אינם מעכבים זה את זה. פירושו של דבר: ביום תחילת העבודה בבית המקדש היה תנאי כפול ובלתי ניתן להפרדה.

משה רבנו, שהוא בעצמו היה מי שביצע את חנוכת המזבח, היה לו להביא שני קרבנות (אחד בבוקר ואחד בין הערביים) כדי למלא את פקודת ה'. אילו שגה משה במהלך הקרבת אחד משני הקרבנות הללו, הטקס כולו של חנוכת המזבח היה "נפסל".

אך בנוגע לקרבן התמיד של בוקר ולקרבן התמיד של בין הערביים, אין הדבר כן. אם שגה הכהן ולא הביא את הקרבן בבוקר, עדיין היה חייב להביא את הקרבן של בין הערביים כי בעצם מדובר בשתי מצוות נפרדות.

מדוע ההבדל הזה?

למה הדבר דומה? להתפתחותו של ילד בגיל הרך. ידוע לנו שחלק ניכר מי מה שיהיה הילד או הילדה בבגרותו, נקבע באותן השנים הראשונות, הן מבחינה פיזית (שיניים, עצמות, עיניים וכדומה) והן מבחינה נפשית.

זה ההבדל המהותי בין אותם הקרבנות אשר הוקרבו בהתחלה ובין אותם אלה אשר הוקרבו מדי יום ועד לחורבן הבית? הרב יששכר פראנד אומר שבמקרה שלנו, ההתחלה הייתה זאת שקבעה את טיב העבודה. אם משה היה מזלזל בהתחלת העבודה, סביר מאוד להניח שהדבר היה פוגע ומשפיע לרעה על טיב העבודה אשר נעשתה בבית המקדש במהלך דורות ארוכים.

הדבר איננו קשור רק למציאות הדתית.

ידוע לנו כי גם בתחומים אחרים כגון גידול צמחים, ההתחלה היא זאת שקובעת את הצלחת המשך התהליך. חז"ל אומרים ש-"כל ההתחלות קשות" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו). אני הייתי מוסיף: "כל התחלות קשות, אך בעיקר כל ההתחלות מכריעות".