אחרי שלושה שבועות של חופשה בחו"ל חזרתי הביתה ועליתי לקומה הרביעית לשלם את החוב שלי לועד הבית. "שלום וברכה מר סורסקי", אמר לי האחראי על ועד הבית, דמות מאוד דומיננטית בבניין, בלי שום ספק. "איפה נעלמת לנו?", הוא שאל אותי.

אמרתי לי שהייתי בחו"ל עם משפחתי, שהודענו לשכנה שגרה ממולי, ושאין לי שום אפשרות ורצון להודיע לכל חברי הבניין שאנחנו נוסעים.

"מה שאולי אתה לא יודע, מר סורסקי", אמר לי חצי בצחוק חצי ברצינות, "שאתה חייב להודיע לי, כי הבניין זה אני". אז, גם חצי בצחוק וחצי ברצינות, אמרתי לו שדבריו הזכירו לי את אמרתו המפורסמת של לואי הארבע עשרה: "המדינה זה אני" (Le-etat ce moi).

הפרשה שלנו, פרשת שופטים, נועדה, בעיקר בפרק י"ז, ולאותה הסכנה ולאותם אלה העשויים להגיד "המדינה זה אני", דרך הבאת "חוק המלך". יש חילוקי דעות בגמרא וגם אצל פרשני התורה לגבי הסוגייא הזאת.

האם מדובר על מצווה או על רשות? האם התורה מצווה לשים מלך על ישראל או החוק הזה הוא רלוונטי רק אם ישראל יבקש מלך?

דומני שכל סוגיית "חוק המלך" המופיעה בפרשתנו אינה אלא וויתור ופשרה כואבת מול צורך חברתי. התורה מציעה דרך בה המלך לא כל כך ירגיש כבעל הבית, אלא כבעל החוב.

וזו תפיסה מהפכנית בעולם בו מלכים, במסופוטמיה, היו מעל החוק, כי הם היו החוק, המדינה וגם הבניין וראו את עצמם ככח א-להי .

בן אדם המקבל את החלק הגדול ביותר, הוא בעל החוב הגדול ביותר. כמהו כאותו אדם שקנה ווילה יוקרתית והתגאה על כך כשעדיין חייב 80% מערך הנסך לבנק. הוא בעל הבית...אבל הוא בעל החוב!

התורה מצווה למלך לכתוב שני ספרי תורה. אחד כמו כל בן אדם, והשני על מנת לקרא בו כל ימי חייו כדי להבין שהוא המלך, אבל הוא לא התורה, הוא בעל הבית, אבל בעיקר הוא בעל החוב.