פרשת השבוע

פרשת פינחס

בנות נגד הזרם

לפני כמה שבועות קיבלתי א-מייל מאישה יהודיה גרמנית שאמר משהוא כזה: "כשסבא שלי הלך ברחובות ברלין היו גרפיטיס בקירות שאמרו: "יהודים לפלסטין". היום אני הולכת ברחובות ברלין, והגרפיטיס אומרים: "יהודים צאו מפלסטין".

תמיד חשבתי שאין שום טעם לענות לאותם הקולות (ג'ן פאול סארטר אמר פעם שהאנטישמיות היא דבר רגשי ולכן לא ניתן להילחם נגדו עם נימוקים ראציונליים).

בכל אופן אני חושב שחשוב להזכיר מדי פעם מאין נובעות זכויותינו על הארץ הזאת. ואולי נוכל להתייחס לנקודה הזאת דרך סיפוריהן של בנות צלופחד המתואר בפרשתנו.

ישנם מעט מאוד מקומות במקרא בהם משה התלבט בדבר איזו הלכה והיה לו צורך להתייעץ עם הקב"ה על מנת לברר את הדין. אחד המקרים האלה מוזכר במסגרת אותו הסיפור.

במדבר כז, א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף...ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-ה', בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ה'.

למה משה הביא את משפטן לפני ה'?

ישנם כמה תשובות לאותה השאלה. רש"י, גדול מפרשי המקרא, אומר ש-"נתעלמה הלכה ממנו".

ומדוע אותה ההלכה נתעלמה ממנו? ייתכן שמרוב התרגשות.

כל יום משה רבנו שמע שאותו דור כפוי טובה רצה לתת ראש ולשוב למצרים. אך בוקר אחד בהיר קמות חמש בחורות צעירות ומתחננות על נחלה בארץ אבותיהן. האם זאת לא סיבה להתרגשות?

המדרש מנתח את זה בדרך יפה.

אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב): "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן...והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה...ועליהם נגזרה גזירה...אבל הנשים לא היו עמהם בעצה...הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים (במדבר רבה פרשה כא).



הזכות שלנו על הארץ הזאת לא נובעת אך ורק משבועת א-להית (לזרעך אתן את הארץ הזאת), אלא מכך שאנחנו בני בנות צלופחד. גם אנחנו כאומה, כשם שעשו בנות צלופחד, ידענו לחלום על הארץ הזאת נגד הזרם.

כל אומה ששלטה על ארץ ישראל בימי הגלות הסתכלה והתייחסה אליה כחצר האחורית של האימפריה שלה. ואנחנו, חלמנו עליה גם בשעות היום, כי בשבילנו (גם בימי הגלות) הארץ הזאת הייתה מרכז העולם. היא הייתה ארץ שוממה וכל אומה ששלטה על ארץ ישראל הפנה אליה את הגב. ואנחנו ידענו שהיא הייתה שוממה כי חיכתה לנו.

כולם נטשו אותה ואנחנו רצינו נחלה בתוכה. בדיוק כמו בנות צלופחד.