פרשת דברים חלה כל שנה בשבת שלפני ט' באב, והמלה "איכה" קופצת לכל עין מתבוננת כחיבור בין הפרשה שלנו, הפטרת חזון וקריאת המגילה של ט' באב.

כבר מדגישים חז"ל במדרש: שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", ישעיה אמר (ישעיה א') "איכה היתה לזונה קריה נאמנה", ירמיה אמר "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם".

ישנו דמיון רב בין המילה "אֵיכָה" והמילה "אַיֶּכָּה". "אַיֶּכָּה" הינה שאלתו של ה' אל האדם הראשון לאחר אכילת פרי העץ. התורה מספרת לנו שהאדם ואשתו התחבאו אז בין עצי הגן ואז נשאלה מן השמים אותה השאלה: "אַיֶּכָּה?".

מסופר כשהיה אדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן מלאדי) בעל ה"תניא" חבוש בבית האסורים, בעיר פטרבורג, בא אליו שר הז'נדרמים לחקירה ודרישה. ראה השר את אדמו"ר כולו שקוע בהרהוריו, והבין, כי איש מיוחד יושב לפניו. והשר היה גדול בחכמה וגם בקי בתורה.

אמר לו השר לאדמו"ר: "שאלה אחת בתורה יש לשאול ממך". השיב לו אדמו"ר: "שאל מה תשאל". שאל השר: "אמור נא לי פירוש הפסוק: "ויקרא ה' אל האדם ויאמר לו איכה". וכי הקב"ה לא ידע, איה הוא האדם?". אמר לו אדמו"ר: "האם מאמין אתה, שהתורה היא נצחית, וישנה בכל זמן ובכל דור ובכל אדם?". השיב לו השר: "כן, אני מאמין בזה". אמר לו אדמו"ר: "פירוש הפסוק הוא, שבכל זמן קורא ה' לכל אדם ואומר לו: "איכה"? איה אתה בעולם? הנה לאדם נקצבו ימים ושנים, ואז שואלים אותו "איה אתה בעולמך". הרי אתה חיית, למשל, ארבעים ושש שנים (האדמו"ר תפס בדיוק את מספר השנים שהיה אז לשר) מה עשית בשנותיך, האם היטבת למי שהוא?". השר נתפעל מאד, שם ידו על כתפו ואמר: ""בראבו"! (יישר כוחך!)".

מסופר שבעקבות אותו המעשה, הפליג השר לפני הקיסר על האדמו"ר שהוא חכם גדול ואיש אלוקי ואז שוחרר ממעצר.

זה לא מספיק לשאול "אֵיכָה" בימים אלה...גם חייבים לשמוע את הקריאה "אַיֶּכָּה". אם אתה רואה חברה בתהליך של הידרדרות מוסרית... אל תסתפק בשאלה "אֵיכָה" . אתה רואה עולם הזקוק לתיקון... אַיֶּכָּה היא השאלה!

"אֵיכָה" הינה שאלה אשר שואל אדם כשמסתכל מבחוץ. "אֵיכָה" הינה שאלה של אדם פאסיבי, שאלה פשוטה. אדם השואל "אֵיכָה" הוא אדם המותח ביקורת על מצב נתון אך לא רואה את עצמו כחלק מן הבעיה (או אפילו לא כחלק מן הפיתרון).

אבל אדם השומע את הקריאה "אַיֶּכָּה" רואה את עצמו כחלק מן הבעיה, כחלק מהפיתרון ומתחיל עם התיקון הכללי בתיקון עצמי.

אַיֶּכָּה היא השאלה שאנו אמורים לשמוע במיוחד בימים אלה.

כשם שיום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש אישי, דומני שתשעה באב אמור להיות יום של חשבון נפש לאומי.

בתי המקדש לא נחרבו אך ורק בגלל האכזריות של הבבליים ושל הרומאים אלא –ואולי ועיקר- בגלל התאום המוסרי בה שקעה החברה היהודית באותם הימים.

מסיבות שעוד לא הצלחתי להבין, יום זה לא נתפש כמועד חשוב ורלוונטי על ידי הקהל הרחב. הציונות המודרנית הלא דתית מצא כמעט בכל חגי ישראל אלמנטים אשר מעשירים את האתוס של היהודי החדש.

אך ט' באב הוא מועד לא כל כך פופולרי. צום זה הינו יום של תבוסה מוסרית וכישלון לאומי.

אך דומני שישנה סיבה אחרת ל-"חוסר הרלוונטיות" שהקהל הרחב מוצא ביום עצוב זה.
לרוב, אנשים מעדיפים את הנוחות של ה-"אֵיכָה" על המורכבות של ה- אַיֶּכָּה.