השבוע נקרא את פרשת ואתחנן, ובמרכזה שוב נמצאות "עשרת הדיברות". ישנם שני דברים ייחודיים בעשרת הדיברות לעומת מערכות חוקים של עמים אחרים.

הנקודה הראשונה היא שבעשרת הדברות, הצווים הם "קטיגוריים" ואין בצידם עונש.

"לא תגנוב", כתוב. ואין נימוק ואין עונש. מדובר על צו מוחלט, חד משמעי ובלתי ניתן לערעור.

אני חושב בתור הורה. אני יכול להסביר את בתי, למה כדאי לה ללכת לישון מוקדם. אמנם אני יודע מראש שלא אצליח לשכנע אותה אם נימוקיי, אני יכול לנמק, וגם להיות גמיש.

אבל ישנם דברים שאני אגיד "לא" חד משמעי. אם היא תכניס מחט בתוך שקע החשמל, אני גם אוכל לנמק, אך מעולם לא אהיה גמיש והדבר איננו ניתן לערעור.

בקודקס חוקים אחרים, כמו לדוגמא חוקי חמורבי במאה השמונה עשר לפה"ס, אין כזה דבר. העונש משחק תפקיד מרכזי במערכת, ולא משנה מה טבעו של אותו עונש. העיקר שהעונש הוא הדבר המנמק את הצו.

ב-"עשרת הדברות", הצו הוא אבסולוטי.

הנקודה השנייה, המבדילה את "עשרת הדברות" ממערכות חוקים אחרות היא הניסוח. "עשרת הדיברות" מנוסחות בגוף שני, וזאת נקודה רלוונטית ומהפכנית...

כשם שאנו מתייחסים אל א-להים בגוף שני בעת אמירת ברכות (אנחנו אומרים "ברוך אתה ה'" ולא "ברוך הוא ה'") "עשרת הדברות" מנוסחות בגוף שני ואומרות "לא תגנוב" ולא "אדם כי יגנוב". דומני ש-"עשרת הדברות" זכו למקום כה מרכזי בהוויה היהודית משום שהן מעין שיחה אינטימית בארבע עיניים בין הקב"ה לעמו.

"אדם כי יגנוב" הוא צו כללי אשר איננו מטיל אחריות על כל פרט ופרט. זוהי פנייה אימפרסונלית, שהאחריות לקיומה חלה על כולם...ועל אף אחד. היא פנייה לכלל החברה ולא לפרט.

אבל "עשרת הדברות" מנוסחות בגוף שני. "לא תגנוב", "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תחמוד".

אל תחשוב שהדבר הלא רצוי הוא שהחברה לא תהיה חברה של גנבים. הדבר ה רצוי הוא שאתה לא תהיה גנב!


סגנון זה בא להראות שהחוק חל על כולם- על החלש ועל החזק, על העשיר ועל העני,
עליו, אך בעיקר עליך.

תמיד קל יותר לחשוב שבעל החטא הולך בצד השני של הכביש. אל תחשוב בקלות ראש שהאשם הוא תמיד הצד האחר.

אל תתחמק מהאחריות.
הצווים נתונים לך...