פרשת השבוע

פרשת שלח

אל תסתכל בעיטורים

כולנו מכירים, פחות או יותר, את סיפורם של המרגלים. שנים עשר אנשים, "איש אחד למטה אבתיו", נשלחו לתור את הארץ על פי בקשתם וגרמו לכעסו של הקב"ה בעקבות הדו"ח שהביאו אותם האנשים מארץ כנען.

פרשת שלח לך, בה נקרא השבוע בתורה, מביאה בתחילתה את שמותיהם של שנים עשר המרגלים, אך היום אנו רק מכירים היטב רק שני שמות מאותה הרשימה: כלב בן יפנה והושע בן נון.

כולם היו בעלי שם, אך רק כלב ויהושע הותירו את חותמם בתולדות עם ישראל, ואותם עשרה המרגלים הנותרים אינם אומרים לנו הרבה...

מדוע התורה איננה מונה את כלב ואת יהושע בראש הרשימה במקום למנות שם את שמוע בן זכור ואת שפט בן חורי?

אולי כי התורה איננה רוצה לגלות, ואפילו לא לרמוז, את סוף הסיפור, כשרק כלב ויהושע הביעו אופטימיות על סיכוייהם של בני ישראל לכבוש את הארץ.

אך דומני שלא זאת הסיבה המרכזית.

פירוש מעניין ביותר לאותה השאלה מובא על ידי הרמב"ן.

מלכתחילה הייתי מצפה שהתורה תמנה אותם על פי תולדות השבטים, פירוש הדבר על פי סדר לידת בני יעקב (ראובן, שמעון, יהודה וכו'), אך זה לא מה שקורה.

אז מה הוא הקריטריון באותה הרשימה של המרגלים?

אומר לנו הרמב"ן: מנה הכתוב השבטים לא לדגליהם ולא לצבאותם ולא כתולדותם. ונראה שראה למנותם הנה לפי מעלת השלוחים...והקדים הנכבד הקודם במעלה כי ממעלת עצמם מנאם לא למעלת השבט. וכן בנשיאים החולקים להם את ארץ כנען (להלן לד יז - כט) הזכירם כפי המעלה לא לתולדותם:

מה בעצם אומר לנו הרמב"ן?

קריטריון התורה כאן, הוא מעלת השלוחים בעת ביצוע המשימה. פירוש הדבר: אותו שמוע בן זכור שהיום אף אחד לא מכיר את שמו, היה באותם הימים ראשון בין הראשונים. שפט בן חורי, היה על פי פירושו של הרמב"ן מכובד יותר מיהושע בן נון...

הדבר בא ללמדנו שבתחום המנהיגות, התהילה לעולם איננה נצחית. אדם בעל שם טוב, חייב להיאבק קשה על מנת לשמור עליו...

עשו הרשע נהיה "אדום" תוך שנייה אחת בעת מכירת בכורתו, אך יעקב נלחם קשה על מנת להפוך ל-"ישראל".