מסופר שבפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הבינה גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל דאז, שמדינת ישראל זקוקה לעזרה. היא פנתה להנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה בארה"ב, וכתבה לו מברק ביד רועדת: "אנחנו חייבים תחמושת..תעזור לנו, תזכור שגם אתה יהודי".

קיסינג'ר שמר על קור רוח והשיב בחזרה: "גברתי ראש הממשלה: קודם כל אני אמריקאי, אחר כך אני מזכיר המדינה של ארה"ב ואחר כך יהודי". גולדה, שניסתה לעכל את תגובתו, לקחה אוויר ושיגרה אליו תשובה הולמת: "כידוע לך, בעברית אנחנו קוראים מימין לשמאל...".

....

סוגיית הנאמנות הכפולה הינה מרכזית לכל יהודי אשר מתגורר בחו"ל. המתח הזה קיים עבור כל אזרח יהודי אך במיוחד קיים אצל יהודים אשר נבחרים בתפקידים בכירים במדינות זרות.

והשאלה: למי להיות נאמן בשעת אמת? למדינה בה גרים, או לעם היהודים. לרוב, אין סתירה בין הדברים. אך מדי פעם מתח זה קורם עור וגידים, ויוצא לאור. דומני שמתח זה היא נקודה מרכזית במסגרת סיפורו של יוסף במצרים.

בזמן שאנו קוראים את סיפורו של יוסף במצרים, אחת השאלות הראשונות שעולות היא למה יוסף לא הודיע לאביו שהוא נותר בחיים. יוסף שהה במצרים עשרים ושתים שנים, עד שנפגש שוב עם אביו. הקושי בשנים הראשונות מובן. יוסף חי חיים של עבד. אחר כך חיים של אסיר. אך לאחר שפתר את חלומו של פרעה, מעמדו עלה ויוסף נהיה בעל אמצעים בלתי מוגבלים. למה יוסף ה-"צדיק" שתק? איך להצדיק את הצדיק?

כדי להבין את התנהגותו של יוסף, עלינו להבין את תחושותיו של יוסף, כבחור עברי, אשר קיבל תפקיד מפתח בחצרו של פרעה מלך מצרים. המצרים לא כיבדו את העבריים. ראייה לדבר אנו רואים באופן סידור השולחנות כאשר האחים באים בפעם השנייה למצרים. המצריים יושבים בשולחן נפרד ולא באותו שולחן שעליו אכלו אחי יוסף "כי לא יוכְלון המצרים לאכֹל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים" (בראשית מג, לב).

יוסף רוצה להעמיד פנים ש-"קובר את עברו" ולא תהיה שום שאלה לגבי נאמנותו לעם המצרי. לא רצה שהמצריים יחשדו בו כסוכן זר לאינטרסים של האומה המצרית. יוסף רצה שהמצריים יאמינו שהוא נאמן אך ורק לפרעה מלך מצרים. שעברו העברי נשכח מלבו. ושאפילו את אביו שכח...
​
בתחילת פרשת ויגש, לאחר מתח רב, יוסף מוציא את כל המצריים מהחדר וחושף את זהותו האמיתית בפני אחיו.

מדוע הוא מוציא את כולם משם? רש"י אומר שהוא "לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם". אך ייתכן שהסיבה קשורה לדברים שהוא אמר לאחיו, כשחשף את זהותו.

"וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה, ד-ה).

יוסף לא רצה שהמצריים ישמעו זאת. הוא לא רצה שהם (המצריים) יגלו את האמת: שיוסף רואה את עיקר תפקידו כשלוחו של הקב"ה לדאוג למחיה ולעזרה לבני עמו. הוא רצה שהם ימשיכו להאמין שקודם כל הוא מצרי, אחר כך משנה לפרעה, ורק אחר כך בנו של יעקב.

אך בחדרי חדרים, ברגע שהוא מגלה את זהותו לפני אחיו, כולם מבינים, גם הם וגם אנחנו הקוראים, שליבו של יוסף עדיין קורא מימין לשמאל.