פרשת כי תצא מזכירה מגוון של מצוות ובין השאר מצוות שספק לי מאוד עם פעם תהיה לנו הזדמנות לקיימן, כגון: "לא-תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמר, יַחְדָּו" (דברים כב, י).

לאור אותו פסוק נשאלות שתי שאלות עיקריות: הראשונה: מה פשר האיסור הזה? והשנייה: מה באה ללמדנו מצווה זאת בימינו?

ייתכן מאוד שלא נוכל לקיים מצווה זאת בחיים; רובנו לא עוסקים בעולם החקלאות.

ובכל אופן, על פי בעל "ספר החינוך", אין האיסור הזה עוסק רק בחרישה אלה גם בזריעה ואפילו במשיכת עגלה.

אין לטיפוסים עירוניים כמונו דבר הרחוק יותר מהמציאות.

(חברות הונדה טויוטה ואחרות מייצרות כבר שנים רבות מכוניות "היברידיות" המשלבות מנוע בנזין ומנוע חשמלי וייתכן שזה הדבר הקרוב ביותר לרוח הפסוק שאני יכול למצוא במציאות שלי היום).

אז מה באה מצווה זאת ללמדנו?

החזקוני מביא שלושה טעמים לאותו איסור:

א. שהשור מעלה גרה תמיד ואוכל, והחמור אינו מעלה גרה. נמצא שזה אוכל וזה מתענה.
ב. לפי שהשור מלך בבהמות ודמותו על כסא הכבוד, והחמור בהמה בזויה, ואין הזיווג נאה.
ג. רחמין של הקב"ה על כל מעשיו ואין כח החמור ככח השור.

ובכל אופן אציע תשובה רביעית ואעשה זאת באמצעות סיפור.

עשיר אחד, בעל עסקים חובקי עולם, שמע על יריד סוסים גדול המתקיים אי שם באחת הערים הרחוקות.

שמע כי מדובר ביריד איכותי, וכי מארגני היריד הבטיחו הפתעות. האיש לא התמהמה, נטל שני סוסים משובחים ביותר, האחד מזן מצרי והשני סוס הודי, רתם אותם אל המרכבה ויצא לדרך.

לא ארכה השעה והעשיר מצא את עצמו שקוע עם צמד סוסיו היקרים בשלולית מים.

בחמת זעם נטל את השוט והחל מכה על ימין ועל שמאל, אך לשווא. הסוסים לא הצליחו לחלץ את העגלה מן הבוץ.

התיישב האיש על מושבו והמתין בייאוש לפתרון כל שהוא, והנה הוא רואה איש זקן, לבוש בגדים בלואים, ישוב על עגלת קרשים עלובה, שאליה רתומים שני סוסים דלים שבקושי נושאים את עצמם. ולמרבה הפלא השניים נושאים את עגלת הקרשים בזריזות, אפילו בתוך הבוץ.

העשיר מביט ולא מצליח להבין. הוא עוצר את הזקן ומספר לו על סרבנותם של סוסיו, על הבוץ ועל התקלות שבדרך, עד כדי שסוסיו הדלים של הזקן נראים בעיניו שווים יותר מסוסים עצלים וסרבנים אלו.

חייך הזקן ושאל: "מה מקורו של הסוס האפור?", "מהודו!" השיב האיש.
"ומה מקורו של הסוס השחור?", "ממצרים!" באה התשובה.

"עכשיו הכל ברור", אמר הזקן, "הסוסים שלך משובחים וטובים כל אחד כשלעצמו, אך שניהם יחד לא יצליחו במלאכה.

אך סוסיי, אחים הם, וגדלו באותה אורווה ואכלו מאותו איבוס, כך שבכל מכה שאני מכה את האחד, מתגייס השני לעזרתו, למען לא יסבול אחיו.

לעומת זאת סוסיך זרים הם זה לזה, אין האחד כואב את כאב זולתו, כך שכל אחד מוביל לכיוון אחר וכל אחד דואג לעצמו.

ייתכן שזאת סיבה נוספת לאיסור משונה זה.
כל אחד מוכן לעשות הרבה דברים כדי שלא יכאב לאחיו.

כיצד יזדהה שור עם כאבו של חמור?

הבה לא נשכח שגאולת בני ישראל מארץ מצרים החלה כשאדם, ושמו משה רבנו, יצא "אל אחיו וירא בסבלתם" (שמות ב, יא). תוך הזדהות עם "סבלותם" נולדה תחושת האחווה.

דבר זה הוא נכון לא רק לגבי שוורים וחמורים, אלא שזהו הבסיס עליו מושתתת כל חברה תקינה.