לפני חודשים אחדים, ניגש אליי מתפלל בבית הכנסת ושאל אותי על נוסח התפילה בו אנחנו מתפללים. "זאת הפעם השנייה שאני מגיע לקהילה שלכם. אני רגיל להתפלל בבית כנסת אורטודוקסי. אתם לא עושים את זה כל כך שונה אבל תמיד קשה לעקוב. אני לא מבין למה אם חזרנו ארצה אחרי 2000 שנות גלות, איננו יכולים להתפלל כולנו בנוסח אחיד!", אמר מתוסכל.

פילוסופית, הוא צדק. אך, בשטח אין שום אפשרות שזה יקרה.

רבבות חשבו על זה לפניו. הבעיה היא שאשכנזים אומרים: "הבה נתפלל כולנו בנוסח אחיד...בנוסח אשכנז". עיראקים רוצים שכולם יהיו עיראקים. וחסידים שכולם יתפללו כמוהם.

אז נזכה לאחידות, אך נוותר על הגיוון.

בתחילת פרק יג בספר דברים כתוב "בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יג, א).

רוב פרשנים מפרשים את המילה "תתגודדו" מלשון "גדידה" (שריטה בגוף).

אומר רש"י: "לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים".

אך חז"ל מפרשים, באופו מקורי יותר, את המילה "תתגודדו" מלשון "אגודה" ואומרים לנו: "לא תתגודדו", לא תעשו אגודות אגודות" (יבמות יג עמ' ב), אמירה עם השלכות הלכתיות רבות.

פסק הרמב"ם על סמך עיקרון זה: "שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות רבות" (הל' עבודת כוכבים יב, יד).

אם אתם רוצים ביטוי עכשווי לפסק הלכה זה מהרמב"ם, אין צורך לדפדף במשנה התורה של הרמב"ם. מספיק ללכת לסופר ולראות כמה חותמות "כשרות" ישנן בחבילה של חסה.

אך הרמב"ם מעיד שתופעה הזאת איננה חדשה.

אך הדבר המפליא הוא שתופעה זאת תהיה כה רווחת בקרב עם ישראל שבו המילה "אחד" היא אחת החשובות ביותר במקרא כולה.


הנטייה למחנאות נראית שטמונה בדנ"א שלנו.

בדיחה על היהודי באי הבודד שבנה שני בתי כנסת.

"בית כנסת זה, הוא המקום בו אני מתפלל כל יום".
"ומה לגבי השני שבנית?".
"לזה אני לא אכנס בחיי!".

יהודי תמיד צריך בית כנסת אליו לא תיכנס בחייו על מנת שיוכל לשמור את אותה הנטייה הגנטית למחנאות.

אם כי דבר זה נפסק כאיסור בספרי ההלכה, דומני שנטרול נטייה זאת היא בגדר אוטופיה. אז האפשרויות הן שלוש.

הראשונה, מצב של מחנאות, חוסר אחדות וזלזול באחר. בקצה השני, מצב של אחידות, של ויתור העצמיות ודיכוי המקוריות.

והמצב האידאלי: מצב של אחדות, בו ביטויים שונים של מסורת אינם נראים כחיסרון אלא כסגולה, בו ישנם מחנות רבים, אך אגודה אחת.