הארמית, שפת הדיונים התלמודיים, היא שפה שמית עתיקה בת 3,000 שנה שהיום היא כמעט ואינה מדוברת. בכל אופן, לשון הארמית כוללת ביטוי שכל ילד בן ארבע-חמש, ולא חשוב היכן נולד, יודע. אני בטוח שאף אחד מהם אינו יודע שמקור הביטוי בארמית, אך המילים "אברא כדברא", אותן מילות קסם המוכרות לנו מן הסיפורים, לקוחות לאמיתו של דבר מן המקורות שלנו ופירושן בארמית: אברא את אשר אדבר.

העולם נברא בעשרה מאמרות, כפי שכתוב במשנה באבות. זאת אומרת, העולם נברא על ידי דיבור! "ויאמר א-לוהים יהי אור ויהי אור". לא היה צורך בדבר מלבד הדיבור. דיבורו של הקב"ה הוא הוא המעשה. משם "אברא כדברא".

אצלנו, בני אדם, כח הדיבור שונה לחלוטין. אין בכוחנו לברוא דברים על ידי הדיבור. חבל...כי זה היה יכול היות רעיון נחמד. קמים ובוקר ואומרים "יהי ארוחת בוקר!", "יודחו הכלים!" והיינו עושים את הדברים הרבה יותר מהר, גם היום, כשיש לנו טוסטר ומדיח הכלים.

"אמור מעט ועשה הרבה", כתוב במסכת אבות. כי "צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה". ומניין לנו שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה? אנו לומדים זאת מאברהם אבינו. כשהמלאכים הגיעו אל אברהם להודיע על לידת בנו, הציע להם פרוסת לחם ומים לרחיצת הרגלים. אבל בסוף, הוא רץ אל הבקר, שחט פר, אפה עוגות, וגם (כצ'ופר)...הביא פת ומים לרחיצת הרגלים.

"צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה...

..ורשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים..." (אבות

זו אחד מהאתגרים הקשים ביותר בחיי בני אדם. לעבור מעולם של הדיבורים לעולם של המעשים. עברנו לפני כמה ימים את הימים הנוראים, ואלה היו ימים של הבטחות רבות. מבטיחים להשתנות, דברים קטנים, דברים גדולים.

אבל אף אחד לא ישתנה על סמך הבטחות. אין בכוחנו לברוא ולשנות את העולם בדרך הדיבור. העיקר הם לא הדברים שיאמרו בין ראש השנה ליום הכיפורים, אלא שהדברים שיעשו בין יום הכיפורים לראש השנה. העיקר הוא המעשה בשלוש מאות וארבעים הימים שבין יום הכיפורים לראש השנה של השנה הבאה. אין כאן "אברא כדברא"...

המילה דיבור והמילה מדבר הן בעלות אותו השורש. דיבורים בלי מעשים הם מדבר. מדבר שומם, ללא מים, ללא צל, ללא רוח חיים. מי יתן והשנה הזאת ששוב מתחילה מבראשית יהיה גם ראשית השינוי. ונשאיר את ה-"אברא כדברא" רק לקוסמים, לאגדות, ולמי שאמר והיה העולם...