משל על טיפות הדיו
יום הכיפורים
לפני מספר ימים, בעת כתיבת ספר התורה, הייתה לי סוג של "הברקה פילוסופית". אחרי כתיבה בת כמה שורות עמדתי לנקות את הקולמוס וחשבתי על טיפות הדיו אשר בקסת הסופר. כל טיפת דיו עשויה למצוא את סופה באחת האזכרות (שמותיו של הקב"ה) או עלולה לסיים את "חייה" בסמרטוט. כולן ביחד מעורבות באותה קסת, אך מאיזו שהיא סיבה –גם אם לכולן יש אותו הפוטנציאל- סופן אינו זהה. יהיו כאלה שירכיבו את הדבר הקדוש ביותר במסורת היהודית (שם ה') ולא יימחקו לעולם, ואחרות יסיימו את דרכן בסמרטוט זנוח ובסופו של דבר בפח האשפה.
....
לפני כשבועיים, בעת כניסתי לביקור חולים במחלקת לטיפול נמרץ בבית החולים "ברזילי", נתקלתי בפתגם -על לוח המודעות שבמחלקה- שרציתי לשתף אתכם בו בהזדמנות זאת.
"בני האדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף - ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם. בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה - וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד. ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו, הם מתים כאילו מעולם לא חיו".
רעיון זה, מוצא ביטוי דומה בין דפי המחזור, שם האדם מתואר כמי ש-"יסודו בעפר וסופו לעפר"...משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, כציץ נובל, כצל עובר, כענן כלֶה, כרוח נושָׂבֶת, כאבק פורח, וכחלום יעוף. שמונה משלים מובאים על ידי הפייטן וממחישים את חוסר ערכם של חיי האדם ואת קוצר ימיו.
יום הכיפורים הופך אותנו ליצורים חסרי כמעט כל ערך מול גדולתו של "אדון הכל"...
אך –עדיין, ולמרות הכל- המחזור מלמד אותנו שאנו ברי-תיקון. לחרס הנשבר אין תקנה. לנו יש!
אין ביכולתו של סופר הסת"ם לבחור איזו מן הטיפות תרכיב את שמותיו הקדושים של הא-ל, ואיזה מהן תיגמר בסמרטוט. אך יש ביכולתי לבחור מה אעשה עם החיים שניתנו לי במתנה....
האם אהפוך אותם לברכה, או חלילה לקללה. לחלום, או חלילה לסיוט...
....
המגיד מקאמניץ, מביא משל בעניין זה.
בתערוכה גדולה שהייתה במוזיאון הגדול בפריז הציגו ארון עץ מרשים, מעשה אומן. ארון זה עוצב באופן כזה שהיה עטור תאים ומגירות, מדפים נשלפים ומסתובבים, בהם היה ניתן לאחסן כלי כסף, זהב יהלומים, ומסמכים בעל ערך רב.
הארון היה לשיחת היום בתערוכה והאומן המעצב קבל מדלית זהב בתחרות שהתקיימה במקום. עשיר מופלג מעיר המלוכה וינה שילם בעבור הארון הנפלא שמונת אלפים דינרי זהב והציבו בארמונו והיה מתפאר בו באזני כל.
אך, גלגל הוא שמסתובב בעולם והגביר ירד מנכסיו ופשט את הרגל. הנושים פשטו על נכסיו ומכרו את כל אשר לו לכסוי חובותיו. גם אותו ארון הוצג למכירה והמוכרים והקונה לא עמדו על טיבו, עד שנמכר כגרוטאה לידי סנדלר עני שקנה אותו בכמה פרוטות בודדות.
הסנדלר הניח את העורות, בתא המיועד לכלי הזכוכית. את המסמרים במגירות המיועדות לכלי הכסף והזהב. והשעווה על המדפים המרופדים קטיפה.
יום אחד ביקר האומן, שעיצב ויצר את הארון המופלא, בעיר המלוכה וינה. שר סייר בעיר, נפרמה סולית נעלו. עצר בטיולו וחיפש סנדלר כדי לתקנה. הגיע למעונו של אותו סנדלר ונכנס פנימה. שלף את נעלו ומסר אותה לסנדלר. ובינתיים הביט סביב ועינו נתקלה בארון הנפלא - נפלא לשעבר, יש לומר.
הארון עמד בפינת הבית, נוטה על צדו בהעדר רגל אחת. רבים מעיטוריו חסרים והוא שרוט, מוכתם ומכוסה אבק. והאומן ראה - והתעלף.
קרא הסנדלר עוברים ושבים והם מהרו להשיב את רוחו של האומן. כאשר התעורר מעלפונו, החל לבכות..."ראו מה עשו מארוני'', בכה האיש בקול מר.
איך לא יבכה בראותו, שהארון הפך למחסן עורות ונעליים, ומגירותיו מאחסנות חוטי תפירה ומסמרים? איך לא יתעלף ולא יבכה?!
....
והנמשל שמביא המגיד מקאמניץ אומר: הקב"ה ברא את האדם בחכמה ויצר בתוכו, בראשו ובמוחו, מדורים, מדורים, תאים ומגירות סתרים. מדור למידת הענווה. מגירה לחכמה.מדף לקדושה.
אך ישנו אדם, אשר במדור הענווה בוחר לאחסן גאווה. אחר, מאחסן טיפשות במגירת החכמה. ואדם שלישי, כמה עצוב, יאחסן נעליים בלויות על מדף הקדושה....
....
הווייתו הרוחנית של האדם, מעוצבת על ידי בחירותיו. הוא יהיה זה שיבחר מה לאחסן בתאי נשמתו.
כשם שכתוב בפרשת "נצבים", בה קראנו לפני שבועיים:
"העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל, יט)
מי ייתן ונתברך בתבונה ובדעת ונדע למלא את מאגרינו הרוחניים רק במידות טובות.