אני ואתה

שמות

בשנת 1923 חיבר מרטין בובר את סיפרו "אני ואתה" בו הוא מפתח את משנתו ה-"דיאלוגית". בובר טוען שבמערכת היחסים הבין-אנושיים קיימות שתי תפיסות שונות לחלוטין לגבי יחסינו לזולת. אנחנו יכולים להתייחס אל הזולת כאובייקט בלי נפש (כתפוז הניתן לסחיטה לדוגמא). או להתייחס אליו כ-"אתה" (כסובייקט).

 

בלי שום ספק קל יותר להתייחס לאחר כאובייקט; עולם האובייקטים איננו דורש אהבה, רחמנות, מסירות, מחויבות. אך מקור המוסריות, על פי בובר, נמצא ביכולת לממש את הדו-שיח הזה, לראות את האחר כ-"אתה".

 

וזאת אינה רק פילוסופיה. הפילוסופיה ה-"דיאלוגית" של בובר שופכת אור גם על עולם יחסינו וגורמת לנו לחשוב כיצד אנו מתיחסים אל בנינו, הורינו או בני זוגנו.

 

פרשת שמות עוסקת בכניסתו של משה רבנו לבמה המקראית ובעצם פותחת דף חדש בתולדות בני ישראל בכלל ובחיי משה בפרט. משה, הבחור המצרי המפונק שגדל בבית פרעה מלך מצרים, יחל לקראת סוף הפרשה את מפעל חייו: הנהגת בני ישראל משעבוד מצרים לגאולה.

 

כולנו יודעים בדיעבד שהיו למשה לא מעט תכונות חיוניות להנהגה. אבל השאלה שמתבקשת היא מה ראה הקב"ה במשה ערב בחירתו. מספרים חז"ל שהקב"ה בחן את משה על ידי הצאן. כשהיה משה רבנו רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לבריכת מים ועמד לשתות. "לא ידעתי שרץ היית מפני צמא, עיף אתה", אמר לו משה והרכיבו על  כתפו. אמר הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך אתה תרעה צאני ישראל" (שמות רבה ב, ב).

 

מסירות רחמים ואהבה הן תכונות הכרחיות לכל מנהיג. אך למשה היה יתרון נוסף. הפרשה מספרת לנו על שלושה אירועים בחיי משה המשמשים כרקע לבחירתו.

 

המפגש הראשון הוא עם אותו איש מצרי שהכה את העברי. "ויהי בימים ההם, ויגדל משה ויצא אל-אחיו, וירא, בסבלתם; וירא איש מצרי, מכה איש-עברי מאחיו. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש; ויך, את-המצרי, ויטמנהו, בחול" (שמות ב, יא-יב)

 

אותו אירוע, ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה  הוא גם המבוא לסיפור השני. "ויצא ביום השני, והנה שני-אנשים עברים נצים; ויאמר, לרשע, למה תכה, רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט, עלינו הלהרגני אתה אמר, כאשר הרגת את-המצרי; ויירא משה ויאמר, אכן נודע הדבר" (שמות ב, יג-יד). ורק שני פסוקים לאחר מכן, הסיפור השלישי. "ולכהן מדין, שבע בנות; ותבאנה ותדלנה, ותמלאנה את-הרהטים, להשקות, צאן אביהן.  ויבאו הרעים, ויגרשום; ויקם משה ויושען, וישק את-צאנם" (שמות ב, טז-יז). 

 

שלושה סיפורים שונים, אך מהותם היא זהה. המוטיב המרכזי הוא האכפתיות כלפי הזולת. ולא משנה מי הוא אותו הזולת. בסיפור הראשון, הזולת הוא יהודי...בסיפור השלישי הזולת היא מדיינית.

 

אין זה משנה, העיקר שהזולת נתפס כ-"אתה", על פי ההגדרתו של בובר. רק אדם המסוגל לראות את הזולת באופן זה מסוגל להוביל את אותו ההמון הנדכא, אותו המון בלי צורה ובלי ייחודיות משעבוד לגאולה.

Rabino Gustavo Surazski, Ashkelon, Israel

gustisur@gmail.com

+972547675129

  • Blogger Social Icon
  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon