גוף ורוח

מקץ - חנוכה

בפרק י' בספר בראשית מסופר על צאצאי נח שמהם נולדו כל אומות העולם. הבן הראשון הוא 'שם'. כולנו יודעים מה פירוש המילה 'שם'. ה-'שם' הוא מהות האדם, עולמה של הרוח. אברהם אבינו היה מצאצאי שם כך, שלמעשה, כולנו –כיהודים- מצאצאי שם. 'חם' –הבן השני- בא מהמילה 'חום'. המילה 'חום' מרמזת על עולמו של היצר, העולם הפיזי והאינסטינקטיבי ולפעמים גם העולם הפרימיטיבי. הכנענים הם מצאצאי חם. והבן השלישי הוא 'יפת', מהמילה 'יופי'. הוא אב טיפוס של עולמו של החומר, האמנות, הספורט והאסטטיקה.

 

לא במקרה התורה מספרת לנו שיפת הוליד בן ושמו יוון, אותה האימפריה שלא היתה כמוה בתולדות המין האנושות בתחומי האומנות, הספורט והאסטטיקה.

.

על מנת שנוכל להבין היטב את המשמעות העמוקה של חג החנוכה, רצוי מאוד שנחשוב על מהותם של נח ובניו. מלחמת החשמונאים לא היתה רק מלחמה למען השרדותו הפיסית של העם היהודי, אלא גם מלחמה למען השרדותו הרוחנית. היתה מלחמה בין אותם ערכים הנובעים ממהותו של 'יפת' לבין אותם הערכים הנובעים ממהותו של 'שם'.

.

אין בכוונתי להגיד שהעם היהודי הוא נגד האסטטיקה, האמנות והספורט. מסורת ישראל לא התנגדה אף פעם לשמירת הגוף והיופי החיצוני. אך לא התירה לעצמה להעמיד את ערך הגוף מעל ערך הרוח. 'שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל', (משלי לא, ל), לא שולל את ערכם של החן והיופי אלא אומר שחומר בלי רוח הוא דבר הבלי, שאינו שווה דבר.

 

גם יוסף, עליו אנחנו קוראים בפרשת השבוע, היה יפה תואר ויפה מראה. אבל אין הוא נזכר אף פעם בפי חכמינו בתואר 'יוסף היפה', אלא רק כ-'יוסף הצדיק'. הוכחה ברורה לכך שיוסף הצליח להתבגר על כוחו של היצר ופיתויה של אשת פוטיפר.

 

אם שואלים אותי מהי הסיבה להשרדותו של העם היהודי במהלך הדורות, אחרי פוגרומים, דם ושואה, התשובה היא רק אחת: אף פעם לא היינו משועבדים באופן לאומי לעולמו של החומר. לא לבניינים, לאדמה כל שהיא ואפילו לא ללוחות הברית. הצלחנו להבנות גם אחרי חורבן הבית. הצלחנו לצמוח כעם גם בימי הגלות הקשים. וגם ידענו לכתב ספרים אחרי אובדן הלוחות. לעומת זאת אומות שראו את הגוף ואת החומר כתכלית, מופיעות היום רק בספרי ההיסטוריה. כי ניתן להשמיד את הגוף, אבל לעולם לא את הרוח...

 

נוכל אולי להבין את הרעיון הזה מתוך מעשה הריגתו של ר' חנניא מתרדיון, אחד מעשרת הרוגי המלכות הרומית. כשהרומאים הוציאו את רבי חנניא בן תרדיון להורג, כרכוהו בספר תורה והציתו בו את האש. בזמן שהוא היה נשרף, שאלו אותו תלמידיו: 'רבי, מה אתה רואה?'. והוא ענה: 'גוילים נשרפים, ואותיות פורחות'. (עבודה זרה ח). אפשר לשרוף –לא עלינו- ספר תורה...אבל אי אפשר לאבד את רוח דבריו.

 

נרות חנוכה מעידים על נצחון ערכינו הרוחניים ולא רק על השרדותו הפיסית של עמנו, כי אין כח בעולם שיוכל להשמיד ולאבד את רוחנו ואת מהותנו.

Rabino Gustavo Surazski, Ashkelon, Israel

gustisur@gmail.com

+972547675129

  • Blogger Social Icon
  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon