פרשת קרח היא אחת הפרשיות המועדפות עליי בתורה. נראה לי שיש בה מסר מאוד אקטואלי, המוכיח עד כמה "תרגילים המסריחים" בפוליטיקה אינם המצאה של המאה העשרים.

"מחלוקת קרח ועדתו", המפורטת בפרשתנו, היא בעצם תרגיל מכוער של אדם מסוכן. קרח מוביל מרד נגד מנהיגותו של משה ומציג לפניו טענות ונימוקים "דמוקרטיים" ו-"שוויוניים", כביכול.

אך בסופו של דבר, מטרתו של קרח היתה להוביל את עם ישראל למצב של אנרכיה על מנת שיוכל להפיק ממנו תועלת. משפט נוסח "כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" רק יכול להיות פרי מחשבתו של אדם פופוליסטי.

בעצם, קרח הוא דמגוג גדול, המנצל מומנטום של חוסר וודאות בקרב העם על מנת למרוד במשה.

רק לפני שבוע, נגזרו על אותו הדור נדודי ארבעים שנה במדבר. דור שלם ילך ארבעים שנה לשום מקום וקרח ידע היטב שזהו זמן מתאים לערער על מנהיגותו של משה.

אך העיקר בסיפור הזה הוא שכל טענותיו של קרח מבוססות על שקר אחד גדול. קרח סבור ומשוכנע שמשה חייב לחלוק את מנהיגותו איתו.

דמוקרטיה היא לא רק עניין של שוויון, אלא גם ההכרה בסמכותו של השליט.

ואביא משל:

כל בן אדם שלמד פעם קורס לנהיגה יודע מהו רכב בעל מנגנון עצירה כפול. בעצם, אדם היושב ליד הנהג, יכול גם להאיץ וגם לעצור ממושבו.

אך גם ברכב בעל מנגנון כה מורכב, ישנו דבר אחד ויחיד: ההגה!

רק אדם אחד יוכל להחליט אם פונים ימינה או פונים שמאלה.
מעולם לא יוכל להיווצר מצב בו יהיו שני נהגים על אותו רכב.

יש כלל גדול בעולם ההלכה האומר ש-"תרי קלי לא משתמעי" (שני קולות אינם נשמעים ביחד). זאת הסיבה לכך שחכמינו אסרו על שני אנשים לקרוא ביחד בתורה.

אדם העולה לתורה אינו קורא יחד עם בעל הקריאה, אלא קורא בנחת על מנת שלא ישמעו שני קולות שיבלבלו את קהל השומעים.

מנהיג יכול לשתף את עמו בכל מיני דברים, הוא יכול למנות יועצים, שופטים, ושרים, הכל חוץ מההגה...

זאת היתה הטעות הגדולה של קרח.
כתר מתאים לאדם אחד.