פרשת השבוע מתעדת אחד מהקרבות הראשונים בתולדות האנושות. היה זה קרב קשה בין בן תמותה וייצור שמימי, ומלכתחילה לא היה לראשון מהם סיכוי לנצח. מצד אחד על זירת הקרב, יעקב אבינו, איש תם יושב אוהלים...מהצד השני, מלאך א-להים המגיע ישירות מן השמים...

יעקב נאבק עם המלאך באשמורת האחרונה של לילה ארוך ואפל. אין קהל העושה קריאות "בוז" מהיציע כמו בקרבים המודרניים. גם אין חסויות ושידור ישיר בטלוויזיה. מדובר על קרב שונה לחלוטין בו אפילו אין שופט. הקרב מסתיים עם עלות השחר. דיווח הקרב, הוא מצומצם למדי. רק מתועד אגרוף קשה וקולע שקיבל יעקב אבינו על כף ירכו ושהותיר אותו צולע עד סוף ימי חייו.

יעקב נאבק במלאך כל הלילה, ואף נפצע, אך הוא מנצח. המלאך עצמו הוא זה שמעיד על ניצחונו של יעקב אבינו: "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל; כי שרית עם א-להים ועם אנשים, ותוכל" (בראשית לב, כט).

אולם, באופן די פרדוקסלי, זוכה הקרב הוא זה שעוזב פצוע את זירת המאבק. הוא זה הצולע על כף ירכו בעוד שהמפסיד חוזר השמימה בריא ושלם...
איך ניתן להגיד שהפצוע זכה בקרב והמפסיד הלך הביתה שלם?

ייתכן מאוד שניתן לפרש את ניצחונו של יעקב באופן אחר. ברור לכל, שהזוכה הוא לא זה שחטף פחות מכות. לו היה כך, יעקב היה המפסיד...ניצחונו של יעקב טמון בעובדה שהוא ידע להיאבק נגד כל הסיכויים גם אם היה חשוף למכות ופצעים קשים.

אולם, ייתכן מאוד שהוא לא רק נלחם באותו לילה עם יישות ממשית, אלא גם עם ה-"עשו" שהיה בראשו ערב המפגש (כבר חז"ל מעדים על כך שיעקב נלחם באותו לילי עם "שרו של עשו"). ייתכן שגם הוא נלחם באותו לילה עם מצפונו ועם הרהורי ליבו...ייתכן שהיה באותו מאבק גם תהליך של תשובה והטהרות בעקבות האירועים שהפרידו את שני האחים.

כשנאבקים על חטאות העבר ועל חששות העתיד, תמיד יוצאים מחוזקים, גם עם חטפנו "אגרוף" בדרך. במאבק הזה טמון ניצחון אדיר, גם אם נותרנו צולעים על כף הירך.
​
מעניינת העובדה שהשם שקיבל יעקב לאחר המאבק (ישראל) מעיד על כישרונו למאבק ("כי שרית") ואין איזכור כלל על ניצחונו. אולי היה מקום לשם אחר, נוסח "גבריאל" ("כי גברת על הא-להים). אבל דווקא, הדגש הוא על המאבק ולא על הניצחון.
​
כי מאבק על דברים הכרחיים, כמו אותו קרב לילי בין יעקב לבין עצמו הוא ניצחון מפני עצמו.