כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל, יא-יד)

קיימת מחלוקת בקרב הפרשנים לגבי כוונת הכתוב. ישנם פרשנים הסבורים ש-"המצווה" כאן היא התורה. פירושו של דבר: התורה אומרת בעצם שאי אפשר לחשוב על התורה במונחים של מרחב. התורה נמצאת תמיד בהישג יד.

אך פרשנים אחרים (הרמב"ן, לדוגמא) סבורים שמדובר כאן על מצוות התשובה, הנמצאת גם היא בהישג יד. "כי קרוב אליך הדבר מאד".

התורה אומרת לנו שהמפתח לשינוי נמצא בתוכנו ובליבנו.

"אל תחשוב ששינוי בחיים הוא בלתי אפשרי", אומרת לנו התורה. "לא בשמים היא". "אל תאשים אחרים על כך שלא השתנית ושהתשובה מתעכבת באשמת אחרים" ("מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו, וישמענו אתה ונעשנ?"). "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו".

אחת הקריאות שנקרא בראש השנה מביאה את סיפורה של הגר המצרית וישמעאל. על פי בקשתה של שרה, אברהם אבינו מגרש את הגר ואת בנה למדבר. כשכלו מים מהחמת והגר יודעת שבנה ישמעאל ימות, היא מושיבה אותו מתחת לאחד השיחים ומתרחקת ממנו כדי לא לראות בסבלו.

ואז מתרחש נס. נס משונה.

אנו רגילים לנסים נוסח "קריעת ים סוף" ו-"מכות מצרים" וכדומה. אך נס זה הוא שונה. "ויפקח א-להים את עיניה ותרא באר מים ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער" (בראשית כא, יט).

אומר הרב קושנר שטבעו של הנס היה שונה לנסים אחרים. הנס היה שא-להים פקח את עיניה. היא ראתה דבר (באר) שהיה שם מקודם. זה לא שא-להים ממציא ובורא באר יש מאין.

הוא רק גורם לה לראות שהפיתרון לצרתה נמצא בהשיג יד. הבאר תמיד הייתה שם. הבעיה הייתה שמקודם היא לא הצליחה לראות אותה.

"כי קרוב אליך הדבר מאד".

אחד הלקחים שאני מפיק כל שנה מתפילות החגים הוא שמן השמים סומכים עליי יותר מאשר אני סומך על עצמי.

ריבונו של עולם סומך עליי שיהיה לי האומץ לשנות כיוון ולשפר מעשיי.

אלה הימים בהם אנו אמורים לפקוח עיניים לראות שהפיתרון נמצא בהישג יד כמו הבאר של הגר המצרית.

רבי נחמן מברסלב מספר על יהודי מהעיר קרקוב שחלם פעם על העיר וינה, בירת אוסטריה.

בחלומו ראה גשר שהיה בעיר ומתחת לגשר זה היה מונח אוצר.

התעורר האיש נרעש ומיד נסע לשם ועמד ליד הגשר. הוא שאל את עצמו כיצד יוכל לחפור בצנעה כדי להוציא את האוצר, הרי במשך היום אינו יכול להתחיל לחפש, בגלל העוברים ושבים הרבים.

חייל שעמד במקום שאלו: "למה אתה עומד כאן ומהרהר?" החליט האיש לגלות לחייל את חלומו, בהנחה שזה יעזור לו לחפש, ושניהם יתחלקו באוצר. "רק יהודי", אמר החייל, "מסוגל לקחת חלום ברצינות!

גם אני חלמתי שישנו יהודי בעיר קרקוב שמתחת למיטתו ישנו אוצר. וכי טיפש אני שאסע לשם?"

חזר האיש לביתו, עשה חיפושים מתחת למיטתו ומצא את האוצר.

רבי נחמן אומר: האוצר הוא אצלך. אבל מה - לפעמים אנחנו צריכים לנסוע רחוק בשביל להבין שהכל קרוב.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל, יא-יד)

מי ייתן ונזכה לכתיבה וחתימה טובה.