פרשת שופטים מביא, בין השאר, את פרשת עגלה ערופה. פרשה זו, נראית היום כדבר אנכרוניסטי וחסר משמעות מעשית בימינו.

מדובר על מקרה של רצח לא מפוענח שבו לא ניתן להעניש את הרוצח, כי פשוט אין אדם יודע מי הוא.

הפרשה אפילו מציגה סיטואציה די אבסורדית...

התורה דורשת לקיים טכס שלם ומסובך כדי לכפר על מותו של אדם אלמוני שאיש לא יודע את מוצאו.

אך יש נקודה אחרת לא פחות מעניינת.

לא רק שהפרשה הזאת נראית אנכרוניסטי, אלא שגם מיקומה בכתובים נראית כדבר תמוה.

פרשת עגלת ערופה נמצאת בין שתי פרשיות השייכות לתחום המלחמה המתחילות עם המילים "כי תצא למלחמה" (דברים כ, א; דברים כא, י).

מה הקשר?

קראתי פירוש מבריק לאותה שאלה מאת הרב יעקב רודרמן.

הוא סבור שאין מקום יותר מתאים לאותה פרשה מאשר המקום הזה בו מופיעה, בין פרשיות המלחמה.

הוא סבור שהמלחמה –כל מלחמה- יוצרת מצב בו מתים מאות ואף אלפי בני אדם, גם חיילים אך גם אזרחים וכתוצאה מכך יורד ערכם של חיי אדם באופן משמעותי.

פרשת עגלה ערופה מוכיחה שחיי אדם הם דבר מקודש ביותר, עד שעיר שלמה וזקניה נדרשים לקחת אחריות על רצח שבוצע קרוב לשטחה.

פרשתנו יוצאת נגד אותה תפיסה של "חיים זולים".
אין דבר כזה במסורת היהודית. חיים הם תמיד ערך יקר.

אין ביהדות –כמעט- מצווה שתעלה בחשיבותו של מת המצווה.

מת מצווה הוא מת שאין לו קוברים והנתקל בו חייב לעסוק בקבורתו אפילו אם הדבר יגרום לו הפסד גדול, או ביטול מצוות חשובות אחרות.

כהן גדול, לדוגמא, אסור לו להיות במגע עם גופת מת, גם אם מדובר ביקיריו, קרובי משפחה ואפילו הוריו. אך לגבי מת מצווה הוא מטמא אפילו ביום הכיפורים!

הסינתזה של הגישה הזאת כלפי חיי אדם נמצאת לעניות דעתי במעשה שמסופר אודות ראש ממשלת ישראל לשעבר גולדה מאיר ז"ל.

בימי מלחמת ההתשה אמרה גולדה מאיר: "נתתי פקודה ליועצי להודיע לי על מות כל חייל ישראלי בקרב, אפילו אם זה יקרה באמצע הלילה. אותו יום שהנשיא נאצר יתן פקודה דומה ליועציו, אז אותו יום יהיה שלום בינינו".

אולי זה הפער הגדול ביותר המפריד בינינו ובין אויבינו המרים.
עבורנו, תמיד, חיי אדם הם ערך יקר.