פרשת מטות מביאה את רגעיו האחרונים של משה רבנו עלי אדמות. פקודתו של הבורא למשה היא יציאה למלחמת נקמה מול מדין.

"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיך... וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא" (במדבר לא, ב-ה) .

רש"י על אותה הפרשה אומר ש-"אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר". מצידם, אומר רש"י בנוגע לבני ישראל ש-"מששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן'

מעניין במיוחד כי האקורד האחרון של אותה סצנה מקראית תהיה מותו של משה. רוב הסיכויים שאדם ימרח עד אין קץ את המשימה. מי בסופו של דבר רוצה לקבל מוות כתגמול על קיום מצווה?

אבל לא כך היה הדבר. בעצם כולם מתנהגים בסיפור זה בדרך מאוד לא צפויה. מי שעשוי היה למרוח את המשימה (משה) ממהר, ואלה שלא מזמן רצו לסקול את משה באבנים נמסרים לצבא בעל כרחם כי ידעו שמותו של משה היה תלוי בזה.

....

העיתונאי יאקי לוי טוען שלכל אדם ישנם דברים חשובים או חיוניים לעשות. ולא מעטים הם אלה בעלי נטיות "דחייה" ו-"מריחה" של אותם הדברים החשובים. משה היה יכול למרוח את אותה נקמה, לשחרר את המילואים, להוציא את כל הצבא ל-"סדנת חינוך בכרמיאל" ולהרוויח כמה שנות חיים.

אבל לא זה מה שקרה. הוא החליט לבצע את משימתו לאלתר ובשמחה!

לפעמים אנחנו דוחים דברים חשובים, אבל האמת הקשה היא שכשאנחנו לא עושים את מה שחייבים לעשות הזמן שלנו הוא זמן מת והחיים שלנו אינם חיים.

אם אנחנו משווים את חייו של הנביא יונה לחייו של משה, נראה שיונה הוא מעין פרודיה של משה. יונה נפל בדיוק באותם המקומות בהם משה יצא "גיבור". משה שהה 40 יום ו-40 לילה מבלי לאכול ולשתות על מנת לקבל את התורה ועוד יונה קיבל משימה בת 40 יום והוא ברח ישר אל תוך הבטן של הלווייתן.

יונה דחה. לעומתו משה מילא את המשימה.

זה נכון שהתגמול שמצפה לו לאחר קיום המצווה לא לגמרי מפתה.
אבל מי רוצה לחיות חיים שאינם חיים?