כתוב בפרקי אבות (ה, ד): עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו.

בדרך כלל מקובל שעשרת הנסיונות הללו החלו עם ה-'לך לך' הראשון והסתיימו עם ה-'לך לך אל ארץ המוריה' (עקידה). עמדה אחרת ניתן למצא אצל רבנו יונה מגירונדי, אחד מגדולי הרבנים בספרד במאה השלוש עשרה, הממספר בדרך שונה את סדר אותם הנסיונות. לפי דעתו העקידה היא הנסיון התשיעי ובמקום העשירי נמצא המעשה על קבורתה של שרה אמנו המופיע בתחילת הפרשה (רבנו יונה בפירושו למסכת אבות, שם).

אברהם רצה לקבור את שרה אשתו, זאת טרגדיה לכל בן אדם. אבל...מה הניסיון כאן?

אגיד לכם כיצד אני מבין את הניסיון כאן. אותה מערת המכפלה שאברהם אבינו קנה לבני חת, שכנה על אותה הארץ המובטחת שכבר הייתה שייכת לו. אברהם אבינו שמע במו אזניו את השבועה האל-הית ('לזרעך אתן את הארץ הזאת'). מערת המכפלה בעצם הייתה שלו!!

אבל, דווקא זה היה ניסיונו של אברהם אבינו. מה אני אדבר עם בני חת? הוא היה יכול לשאול את עצמו. למה לשלם על מקום ששייך לי? להשתחוות מול עם הארץ? מה פתאום?

זאת חכמתו של אברהם. הוא בונה גשר בין הרצוי למצוי, אם כי לפעמים יש פער ענק ביניהם...מה יעשה? האם יהיה מוכן להוציא את בני חת מאדמתם? האם יהיה מוכן לקבור את שרה בלי לקבל אישור מהם?

מסופר על רבי יחזקאל לנדא מפראג, שפעם הלך עם אחד מנכבדי עירו לקבץ נדבות למטרה חשובה. וכשהיגיע לביתו של אחד מעשירי העיר, שהיה נחשב כעם הארץ מובהק, אחז המלווה בזרועו של הרב ואמר לו: 'אין זה לכבודו של רבנו לבזות את עצמו מול האיש הזה הידוע בכל העיר כקמצן וגס רוח'.

והרב השיבו בחיוך: 'כידוע לך, האדם הוא בחיר הבריאה בעולם. ובכל זאת, כשעליו לחלוב את הבהמה, גם הוא כורע ברך לפניה'.

מה החכמה של הרב? הרב הוא ריאליסט נוסח אברהם אבינו. מה...הוא לא יודע שאותו בן אדם הוא גס רוח? בטח שיודע. אבל אם כי, לפעמים, היינו מעדיפים שלא לעמוד מול אנשים מסוג זה, הרב היה זקוק לו כשותף למטרה החשובה שלו....

תוך כדי דיבור על שותפים ופרטנרים, מיותר לאמר עד כמה יש לסוגיה הזו השלכות על המציאות במדינתנו. יש כאלה שחולמים רק על הרצוי. ויש כאלה הבונים רק על המצוי. החכמה נמצאת בבניית אותו הגשר המצמצם את אותו הפער.