הפסוקים האחרונים בפרשת בהעלתך דנים בעוונה וענישתה של מרים בעקבות דיבוריה על אחיו משה.

במדבר יב, א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, ה'...י וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.

חז"ל עלו על הקרבה הלשונית בין המילה "מצרע" לבין הביטוי "מוציא שם רע" ואנו רואים בפרשתנו כיצד קירבה לשונית זאת באה לידי ביטוי. מרים מדברת "על אודות האשה הכושית" אשר לקח משה אחיה, וכתוצאה מכך לקתה בצרעת.

התורה בלי שמץ של ספק מותחת ביקורת קשה על התנהגותה של מרים. אלפי שנים, מתמודד העם היהודי עם הסיפור הזה מבלי לדעת כלל וכלל מה אמרה מרים על אודות אותה אישה כושית...

האם אתם לא היינו רוצים גם אנחנו לדעת מה היא אמרה?

מעניין. אלפי שנים אנחנו מותחים ביקורת על מרים ועל עוונה, אבל אנחנו בדיוק כמוה. אנחנו רוצים לדעת מה היא אמרה. אנחנו, כנראה, גם סקרנים או –חמור מזה!- רכלנים.

אך קיים בסיפור הזה פרט נוסף שהייתי רוצה להביא לתשומת ליבכם, אשר שמעתי מפי העיתונאי הירושלמי ג'קי לוי. מרים מדברת על אודות "אישה כושית" וכתוצאה מזה הפכה "מצורעת כשלג". הניגודיות בולטת לכל עין. היא דיברה לשון הרע על אודות אישה "כושית", ונהייתה "כשלג".

בתרבות המערבית, קיימת נטייה מעוותת למדי לייחס ל-"לבן" תכונות חיוביות. המסורת היהודית מתייחסת ל-"לא-צבע" הזה בדרכים הרבה יותר מורכבות.

הלבן הוא טוהר (אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ( אך הלבן גם הוא טומאה, כמו במקרה של המצורע. הלבן הוא שמלת כלה. אך גם תכריכים. הלבן אולי מעורר בליבנו רגשות חיוביים. אך הרשע האולטימטיבי של ההגדה של פסח, איננו פרעה, אלא לבן. "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל...".

הבלשן אבשלום קור טוען שבכוחה של המילה "לבן" לבטא רעיונות הפוכים. ישנן דוגמאות רבות לכך בלשון העברית. "עמית", "עימות". "גאולה", "מגואל". "שחור", "שחר".

נקודה זו מזכירה לי שירה של הסופר והמשורר האורוגואי מריו בנדטי, שנקראת "גם הדרום קיים" (El sur tambien existe). בשירתו, בנדטי מזהה את הצפון עם המדכאים ואת הדרום עם המדוכאים. את הצפון עם היהירות, ואת הדרום עם הצניעות. את הצפון עם השפע,
ואת הדרום עם הרעב.

אך הגדרתו איננה גיאוגרפית. הוא רומז שבכל "צפון" ישנו גם "דרום" ובכל "דרום" ישנו גם "צפון". קיימת גם רגישות בצפון הגיאוגראפי, ואטימות חברתית במדינות הדרום.

מה שנראה כתיאור פשטני ושבלוני של רעים וטובים, צפון ודרום או שחור ולבן, הופך לפתע, בשירתו של בנדטי, לתיאור מציאות מורכבת יותר שאי אפשר להכליל אותה במונחים חד-גוונים.

...

עצם העובדה שמרים נהייתה לבנה ("מצורעת כשלג") מהווה דוגמא נוספת למורכבותן של דמויות התנ"ך בפרט ושל נפש האדם בכלל. כי הלבן אינו צבע אלה מכלול של כל הצבעים.

הלבן הינו דבר מורכב, כפי שנפש האדם הינה מורכבת.

המלך שלמה, בקהלת, מבטא רעיון בדרכו הייחודית: "כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ ).

אל לנו לחלק את העולם לרעים וטובים, לאור וחושך, לצפון ודרום, או לשחור ולבן. האדם הינו יצור רב-גווני אשר טומן בליבו גם את הטוב וגם את הרע. גם את הכאב וגם את האושר.
גם את האור וגם את החושך.