פרשת השבוע
פרשת כי תבוא
הכרת הטוב
מיליונר אחד יצא כמו בכל יום ממשרדו בסוף יום העבודה ומצא קבצן אחד שפנה אליו וביקש ממנו צדקה.
"עשרה שקלים למען הא-ל", אמר הקבצן. "עוד מעט אני אלך לישון ועוד לא שתיתי כוס קפה...".
המיליונר הכניס את ידו לכיס, נתן לו שטר של מאה שקלים ואמר לו: "קח מאה, שתוכל לשתות לא קפה אחד, אלא עשר כוסות קפה".
למחרת, אותו קבצן שוב חיכה למיליונר בצאת יום עבודתו, ונתן לו אגרוף ישר בעין השמאלית.
"תגיד", אמר לו המיליונר, שמהר זיהה אותו. "השתגעת?! רק אתמול נתתי לך מאה שקלים שתוכל לישון עם קצת אוכל בבטן...ועכשיו אתה נותן לי אגרוף?".
אז אמר לו הקבצן: "ומי בכלל יכול לישון עם עשר כוסות קפה?!".
....
"תודה רבה" היא אחת המילים הראשונות שכל ילד (או אפילו כל עולה חדש) לומד. כמה פעמים שומע כל ילד את המשפט "תגיד תודה"? או..."נו...מה אומרים?". וכל הורה יודע שזה לא מספיק "לחשוב בלב". צריכים להגיד את זה.
אבל לדעת להגיד תודה ולהרגיש צורך להגיד תודה הם שני דברים שונים לחלוטין. להרגיש ולהביע תודה הם דברים קשים.
מצוות ביכורים, שאיתה אנו מתחילים את פרשת כי תבוא, מסמלת את הכרת הטוב. יהודי הזוכה לקיים מצווה זו, מביא את ביכורי פירותיו לבית המקדש בירושלים, שם הוא מוסרם לכהן, כשהוא מצרף לזה נאום תודה לה', על כל הטוב אשר נתן לו.
הנוסחה המקובלת, שדרכה אנו מביעים את תודתנו לקב"ה על כל הטובה שגמל לנו, נקראת "מקרא ביכורים" והיא הפתיחה לפרשה. "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, אשר נתתה לי ה'" (דברים כו, י).
הבעת התודה הוא ערך מרכזי במסורת היהודית ואביא כמה דוגמאות.
דבר ראשון: המילה הראשונה שכל יהודי אמור להגיד כשהוא מתעורר בבוקר היא המילה: מודה (אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך).
דבר שני: עלינו לזכור תמיד מה פירוש המילה "יהודי". המילה "יהודי" באה מהמילה "הודיה". כשיהודה נולד, לאה אימו אמרה: "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט, לה). מצופה מאיתנו שנדע להביע תודה.
שלישית: כתוב במדרש: "לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל תפילות בטלות ההודאה אינה בטלה" (ויקרא רבה ט).
הכרת הטוב ואמירת התודה נקבעו על ידי חז"ל כמרכיב מרכזי בסדר היום: לא רק "מודה אני", אלא גם ברכת "מודים" בשלש תפילות היום , ו-"נודה לך" בברכת המזון. אמירת תודה מוציאה את האדם מהתחושה שהכל מגיע לו.
ישנם המסתובבים בעולם בתחושה שהעולם תמיד נמצא ביתרת חובה כלפיהם. לכן כל דבר שהם מקבלים מגיע להם ואין להם כל צורך בהכרת הטוב על מה שהם מקבלים.
דוגמא רביעית ואחרונה:
בסוף כל תפילת עמידה יש לנו, כפי שכבר אמרתי, את ברכת "מודים". בחזרת הש"ץ, כשהחזן אומר מודים הקהל אומר בלחש את מה שנקרא "מודים דרבנן". מודים דרבנן היא תפילה שנתקנה על ידי חכמינו, כמו שבעצם נתקנו כל הברכות (גם המודים שאומר החזן הוא באותה מידה "דרבנן").
אז למה יש צורך להודיה כפולה? למה אין אנו אומרים בלחש נוסחה שנייה ליתר ברכות העמידה.
אומר ר' דוד אבודרהם בפירושו לסידור ששליח יכול להוציא אותנו מידי חובה בכל ברכות העמידה, בברכת הרפואה, בברכת הפרנסה וכו', אך ישנו דבר אחד ששליח אינו יכול לעשות בשמנו, אף אחד איננו יכול להגיד את זה במקומנו, והדבר הזה היא אמירת "תודה".
שם יפוי הכח שבידי השליח ציבור אינו תקף יותר.