"מה טבו אהליך יעקב, משכנתיך ישראל" (במדבר כד, ה), פסוק הפותח כידוע את סידור התפילה, הנו פסוק הנאמר על ידי בלעם הרשע, שונא ישראל.

אך מדוע דווקא בלעם ודבריו זכו למקום כה מכובד בסידור התפילה?

קיימת בדיחה מפורסמת על אותו יהודי שהיה קורא כל בוקר עיתון אנטישמי...

יום אחד פגש אותו חברו הטוב קורא בעיתון ואמר לו: "תגיד שמוליק...אין מספיק עיתונים יהודיים שאתה קורא עיתון אנטישמי?! מדוע אתה עושה זאת?

אמר לו שמוליק: "תראה...אני קורא בעיתון יהודי על אחוזי הישראלים שחיים מתחת לקו העוני, על כך שאיננו מזיזים אצבע בלי שהבית הלבן יאשר זאת, וגם על העובדה שעוד מעט יהיו במדינת ישראל יותר ערבים מאשר יהודים, ואני פותח את העיתון האנטישמי וקורא שיש עשרות מיליוני יהודים בעולם, שאנו מכתיבים לארה"ב את המדיניות בעיראק ושכל היהודים הם מיליארדרים...תגיד לי אתה: איזה עיתון אתה היית קורא?

....

קיים פער גדול בין התדמית שיש לאדם או לעם על עצמו, והתדמית שיש לאדם או לעם כלפי העולם.

אינני יודע כמה יהודים היו מוכנים להוציא מפיהם משפט בנוסח: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל".

אם כך, מדוע?

א'ר אחא ב'ר חנינא. ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה. אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו, ואילו בירכם משה היו אומות העולם אומרים אוהב ברכן, אמר הקב'ה יוכיחן משה שאוהבן. ויברכן בלעם ששונאן. כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל' (דברים רבה א).

אין שום ערך לתוכחה של שונא. ואמנם יש ערך מסוים ואף חשוב לברכתו של האוהב (אבא, רב וכדומה), אך עצם העובדה שהשונא הוא זה שמברך מעניקה לגיטימציה לברכה.

כולנו יודעים שמטבע הדברים, השונאים נוהגים לקלל והאוהבים נוהגים לברך. אך כשהפרגון יוצא מפי השונא, יש בדבר ערך אחר.

ברכה של שונא הנה ברכה אמיתית.