פרשת השבוע

פרשת דברים

אלה הדברים של ערל השפתים

אם אנחנו נקרא היטב את פתיחת פרשת דברים, נוכל להגיע למסקנה מרתקת. ספר דברים כולל את נאומי הפרידה של משה רבנו לפני מותו ועל פי הכתוב משה החל את נאומי פרידתו בראש חודש שבט (בעשתי עשר חודש באחד לחודש).

אם ניקח בחשבון שמשה רבנו נפטר –על פי מסורת חז"ל- ביום ז' באדר (שאגב היה גם יום לידתו), נגיע למסקנה שפרשיות ספר דברים נאמרו על ידי משה במשך שלושים ושישה ימים.

(אפילו ישנו רמז טמון במילה הראשונה של הפרשה, המילה "אלה" שעולה בגימטרייא גם 36).

אם אכן משה דיבר במהלך שלושים ושישה ימים, איך הדבר מסתדר עם גמגומו? הלא אמר משה"לא איש דברים אנכי" והגדיר את עצמו כ-"כבד פה""כבד לשון" ו-"ערל שפתים"?!

ישנם כמה פתרונות במדרש לאותה הקושיא ואני אציע היום שנים מתוכם מתוך מדרש דברים רבה:

כתוב בדברים רבה (א, ז): שמשה היה "כבד לשון" לעומת הקב"ה ולא לעומת ישראל.

לאדם שהיה מוכר ארגמן... הציץ המלך ושמע את קולו. קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: לא כלום. אמר לו: אני שמעתי את קולך, שהיית אומר, הרי ארגמן. ואתה אומר, לא כלום?! אמר לו: מרי, אמת, ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום. כך משה: לפני הקב"ה, שברא את הפה ואת הדיבור, אמר לו:"לא איש דברים אנוכי". אבל אצל ישראל כתיב בו:"אלה הדברים".

מדרש זה העולה בקנה אחד עם פירושו של הרשב"ם האומר שמשה לא גמגם כלל אלא שרק התכוון לכך ששכח את לשון מצרים משום ששהה ארבעים שנה במדין.

אך במדרש גם ישנו פיתרון שני: משה נתרפא לאחר קבלת התורה.

"מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו, ד) - ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה ולשונה מתיר את הלשון... הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לומר דברים מנין? ממה שקרינו אלה הדברים אשר דבר משה" (דברים רבה א, א).

נכון שהוא גמגם מלכתחילה, רומז המדרש השני. אך ברגע שמשה קיבל את התורה נרפא, כי התורה "מרפא לשון"

בכל אופן, וגם אם ידוע לי שדעתי מנוגדת לדעת רובם המכריע של הפרשנים ואף אין זכר במקורות לכך, תחושתי היא שמשה נרפא לא ברגע שהוא מקבל את התורה אלא בזמן שהוא עומד לפני פרעה ומתחיל את שליחותו.

אנו רואים שבסופו של דבר, ועל פי פשוטו של מקרא, משה מדבר ישירות עם פרעה על פי מה שמתואר בספר שמות.

וגם אם נסכים עם דעת החכמים האומרים שאהרון היה זה שתירגם את דבריו של משה, ברור שאותו האיש אשר הגדיר את עצמו כ-"כבד פה וכבד לשון", נשען על כוח לשונו במהלך ארבעים שנות נדודים במדבר, לימד תורה, השיב על שאלות והשמיע תוכחות, דברים אשר אדם "ערל שפתים" יתקשה לעשות.

אנחנו עומדים ערב ט' באב, וניתן לשאול את עצמנו מדוע נחרב בית המקדש. נדבר על שנאת חינם. על שפיכות דמים. על גילוי עריות ועל עבודה זרה.

או על תאוות בצע.

בסופו של דבר, כל הסיבות האלה מוזכרות כסיבות אשר בגללן נחרב הבית.

אך לאמתו של דבר, זהו רק מחצית הסיפור. חורבן הבית, על פי חז"ל, החל הרבה לפני שהבית נבנה, באותו יום בו המרגלים חזרו למחנה ישראל לאחר ביקורם בארץ, סיפור אשר גם מוזכר בפרשת דברים. הם חזרו הביתה מלאי חרדה ופסימיות.

הם ראו ענקים וערים בצורות ואמרו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא). אך הדבר החמור ביותר היה שאותם עשרה האנשים הדביקו בחרדתם את שאר העם, שבכו כל אותו לילה, לילה שהפך להיות על פי גזירת ה' ל-"יום בכייה לדורות" (תשעה באב), ונגזרו עליהם נדודי ארבעים שנה במדבר.

מה גרם לחורבן הבית?

לא רק שנאת החינם. שפיכות הדמים. גילוי העריות עבודה הזרה או תאוות הבצע. אלא העובדה שעם אחד נרתע מהאתגר להשתמש במיטב כוחותיו ויכולותיו למילוי משימת כיבוש הארץ.

מה שגרם לחורבן, וזה הגורם העיקרי לכל חורבן הן במישור האישי, הן במישור הלאומי הוא "הרמת הידיים", או בלשון אחר התחושה ש-"אין מה לעשות", או "אי אפשר לעשות דבר".

אולי זהו אחד המסרים החשובים ביותר שהותיר לנו משה רבנו לאחר מותו.

בשעת המבחן, גם אותו אדם אשר ראה את עצמו כמוגבל, ככבד פה ולשון, הוכיח את עצמו שהוא כן יכול, שאין משימה שעומדת בפני הרצון.